בניין עדי עד

אחת הברכות שמברכים זוג צעיר הוא ברכת יהי ביתכם בנין עדי עד

הפרוש הרגיל שהבנין יעמוד לעד, אבל פירוש אחר הוא שהבנין כפועל ימשך עדי עד שההשקעה הדדית תימשך תמיד

אל תציק

כאשר יוסף מספר את חלומו לאחיו ניתן לראות שבחלום הראשון קיימת הקדמה ובהמשך הוא שב ומספר את החלום ואילו בחלום השני הוא ישר מספר להם מסבירים הפרשנים כי היתה שינאה בסיסית בין האחים ליוסף בתחילה ניסה יוסף להתייחס אליהם כאוהבים ולכן ניסה לשכנע אותם ובשני כבר הבין כי לא אוהבים הם לא ולכן לא חיכה לשיחה עימם

אל עשיו אחיו

למה נאמרה המילה אחיו, מה מחדשת?

עונה אור החיים הקדוש כי עשיו הוא הכינוי של עשיו הרשע ואילו אחיו הוא הכינוי לאחווה רודף השלום

ותפקיד המלאכים הוא להתנהג לפי התנהגות המושא אם בחוזקה ואם בשלום

וירא וירא

בבואו שלשת המלאכים אל אברהם מופיע פעמיים וירא ומפרש רשי אחד מלשון מבט והשני מתוך עיון שלא רק ראה פיזית אלא התבונן והעמיק בצרכיהם

ניתן לראות בצורה דומה גם בדאגה ובכמות הריצה שרץ אברהם לכבד את אורחיו את הדאגה הכנה שירגישו בנח

לא ירפך ולא יעזבך

בדברי הפרדה של משה הוא מבשר לעם כי הקבה לא ירפך ולא יעזבך

וכי הקבה יכול לעזוב את ישראל?

רשי מפרש לא יגרום לעם להיות נרפא ובכך לעזוב את הקבה

יוסף בכור שור מפרש שיש כאן הנגדה מול דברי משה, שמשה האיש עוזב אך הקבה לא יעזוב את ישראל

השבינו אבינו לתורתך

מסביר הרב דובדבני, לפעמים יצר הרע מתלבש בדמות של קדושה בחומרה הלכתית בקפידא וכו

החזירינו אבינו לתורתך תן לנו להבין את התורה באמת ולא כעצת היצר הרע

אכילת המת

בביאור מעשרות אנו מתוודים על שימוש כיאות במעשר ואחד מן הפרטים הוא לא נתתי ממנו למת

האם מת אוכל?

מפרש הסיפרא והמשנה כי לא עשיתי ממנו ארון תכריכים - צרכי המת. קדשתו של המעשר היא לעשות דברים הקשורים לחיים לשמחה ולא דברים המביאים לעצב

הרמבן מביא דעות שונות ומסכם כי לא נתתי לאוננים אחרים כלומר גם לשמח אחרים אסור במידה וזו נחמה על המתים ואולי המתן על מת הוא כלאחר יד  במטרה להשביע את רצון האיש להבדיל ממעשרות שהכוונה באכילתם היא לשם שימחה במתת שהקבה נתן לאדם

מצווה על הלב

בפרשת הבכורה נאמר לא יוכל לבקר את בן השנואה...

מה היא לשון היכולת? מפרש התרגום אינך רשאי

והרמבן מדייק לא תתן יכולת נפשך

כלומר חנך עצמך שליבך ונפשך לא יתיר לך לעשות כן (אם מטעם אנושי ואם מציווי התורה)

מחויבות

הפרשה מתארת את קבוצות ההנהגה בעם

הנהגה דתית כהנים ונביא

הנהגה מדינית שופט, שוטר, מלך

מעבר לתפקיד השונה, ניתן לחלק בזוית נוספת

בעוד השופט השוטר והמלך מתמנים על ידי העם אבל מתנתקים ממנו משכורתם אינה מגיעה על ידי העם הנזקק לשירותיהם (ובהקצנה תשלום זה מוביל לשוחד), ההנהגה הרוחנית מקבלת שכרה מהעם הנזקק לשירותיה (מתנות כהונה)

פער זה בהצמדה גורר פער במחויבות בעוד הנהגה מדינית דרכה בכפיה על מנת להיטיב לכלל ולכן במידה מסוימת פגיעה בפרט הנגה הדתית מבוססת על התאמה לפרט על קשר אישי בין היחיד לבין הכהן שמצד אחד מביא פרנסה לכהן אבל מחייב את הכהן להיות ביחסים הגונים עם העם

הנביא הוא היוצא מן הכלל שמנסה להוליך את העם בדרך אחרת ואכן היחס אילו מאוד מעלה חשד ואינו מבוסס על אימון

צדק

צדק צדק תרדוף כך מופיע בפסוק

המדרש כמובע ברשי וביתר פירוט באור החיים שיש לחפש את האנשים הטובים ביותר כבית דין ולא להסתפק בפחותים מהם

אבל התרגום מפרק צדק כקשוט אמת יתר על כן תרגום יונתן מפרש } דִּין קְשׁוֹט וְדִין שְׁלַם בִּקְשׁוֹט תְּהֵי רָדִיף מִן בִּגְלַל דְּתֵיחוּן וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן

שהוחבה היא על דין אמת וכל האמת כבסיס לדיו

מוצא שפתיך תשמור

פרשת נדרים פותחת באמירה לראשי הקהל כמוליכים את הקול

רשי בעקבות המדרש מפרש כי האמירה לנשיאים הינו כי הם בית הדין ואליהם יגיעו הדברים לידון ולהחליט

ואולי רמז נוסף יש כאן מטיבם של מנהיגי ציבור שמבטיחים הבטחות לחא רצון לקיים ולכן לא יחל דברו נאמר בהדגשה להם

ובני קרח לא מתו

במנין בני ישראל, בעת מניית אליאב בן ראובן מוזכרים דתן ואבירם כבעלי האחריות לחטא קורח ונשאלת השאלה מדוע הרחיב הפסוק בם ולא נתן להם להעלם אל תהום הנשייה

מסביר הרמבן כי בא הכתוב להסביר כי ירושת אליאב עברה אל פלוא משום שדתן ואבירם מתו ולא היו ביורשי הארץ ואם כן ובני קרח לא מסביר כי זכו בירושת הארץ

השורש של הרמבן הוא בגמרא בבא מציע שמסבירה שירושת הארץ חולקה ליוצאי מצרים ואזכור דתן ואבירם היה בכדי להורידם מן החשבון

ואולי עומק נוסף יש כאן, פרשיות סוף במדבר הינם ההכנה לכניסה לארץ מעבר מהנהגה מפורשת לניסתרת, אחד החלאים בהנהגה ניסתרת הינה התליה במנהיג כהסתר למחלוקת על הקבה, וכך אכן רומז הפסוק 

ואם כן אם יבוא אדם ויחלוק על ההנהגה באמירת מי שמכם בדומה למחלוקת קורח מלמד אותנו הפסוק כי השורש הינה מחלוקת על הקבה

צר ואוייב

מפרש הרשר הירש את המושג צרור כהגבלת כח , דחיסה

האויב מנסה להגביל את כוחו של המתנגד על ידחיסה וקשירה שלו

מחלוקת לשם שמיים

ומעולם לא מצינו אחד מישראל שיכריז שמחלוקותו אינה לשם שמים או שמעשיהו אינו קידוש שם ה בעולם כפנחס. שהרי תמיד אנחנו נילחמים בעד מטרה צודקת ומלאה

אלא שזקוק אתה לחוות הדעת של יודע התעלומות שיכריז שאכן כוונתך שלמה ולשמו התכוונת

תרבות

כאשר בלק מזעיק את בלעם הוא משתמש בשמו בשם אביו ובשם מקומו, וכאש מכנה את עם ישראל כעם אשר יצא ממצרים

משפחתו של אדם ומוקו של אדם משפיעים על חייו והוא מהווה מעין עולם קטן של תרבותם

חוזקו של אברהם אבינו וחוזקו של עם ישראל ביכולת להתנתק מהסביבה ולפתח תרבות עצמאית

חולשתו של בלק ובלעם שצומדים לתרבות סביבתם

המציאות שבתוך המציאות

המין הסלע הזה אוציא לכם מים

סלע מבחוץ קשה וקשוח

אך האותיות סמך, למד, ועין, הרכם הפנימי הוא מים

כלומר מבחוץ קשוח מבפנים מים

רב לכם בני לוי

והלא בפסוק הראשון מובא שהיו אלה בני ישראל ורק קורח היה משוות לוי

מפרש הרמבן כי רצה קרח להחזיר כהונה לבכורים והעדות כי כל העדה כולםמקדושים

ורב לכם בני לוי אינה קראתו של משה הפסיקונאלא להפך קראתו של משה לבני ישראל מה לכם על בני לוי והרי הם מנהיגי העם

כמות או איכות

בסוף פרשת במדבר ובתחילת פרשת נשא מופיע מניין הלווים, נקטה התורה בלשון משונה מצווה על מניין משפחת הלוויה אך במקום לנקוב בכמות נוקבת בתפקיד במה כל משפחה מצווה חשאת ואילו הכמות מכל משפחה מופיע רק בסוף הפרשיה

ואולי רמז רמזה התורה שכמטת האנשים אינה משנה אלא התפקיד שהם נושאים בו כמות נשאיתם בעול ולא מספרם הוא הגורם המשמעותי

דיני עדות

תפקידה של עדות הינה להיות כלי לברור המציאות כאשר מעיינים ניתן לראות שחזל נתנו כלים שונים לעדות שונים דיני חזקה בקרקע מדיני קניין במיטלטלין ובדיני אישות לפעמים הקול והמקובלות החברתית מהווה עדות מספקת

אלא שנראה שיש כאן מספר מערכות ישנה מערכת שהיא הסדרת ממונית ובעלתותית של האדם עם הסביבה ובמקרים כאלו נדרשתמעדות בעלת אופי של ברור אמת ביחד עם מעגל רחב של "קול", קיימת מערכת של דיני שמיםנבהם המצווה היא לא לקבל את העדות ולהקשות כי בירור האמת קשה, וקיימת מערכת של מקובלות חברתית של מעמד אישי בהם הדיון בכלל בכיצד הקהילה תופסת את המעמד באישי בדינים כאלו מספיק קול או אמנה חברתית על קיום מאורע ככלי לעדות

,תורה- תבלין לעולם

 המשנה באבות (פרק ו,א) אומרת :רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח יד): "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה", וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים:

ברור מדוע לימוד תורה לשמה (לשם עצם הלימוד) משפיע על הקשר שבין האדם לבין התורה ובין האדם לקבע=ה אך מדוע מציינת המשנה גם אוהב את הבריות , משמח את הבריות וכו

אלא שלימוד התורה מעדן את האדם וגורם לו להסתכל על המציאות בצורה טובה יותר, לימוד תורה לשמה גורם לאדם לעדן את עצמו ובכך הוא מסתכל על העולם במבט רך יותר ומקבל יותר

וישבתם לבטח

 התורה מבטיחה כי שמירת השמיטה והיובל תביא לשבת לבטח בארץ

הפרשנים לוקחים את המושג כמניעת גלות (רשי), עושר פזי (רשי), מרכז העולם (ספורנו)

אור החיים מעיר באור חדש את הביטוי באומרו:

וישבתם לבטח וגו'. והגם שכבר אמר בפסוק שלפני זה וישבתם על הארץ לבטח חזר לומר כן, להבטיח שלא יסובב הפלגת שבח הפירות לבא עליהם שודד, ולזה דקדק לומר בפסוק ראשון וישבתם על הארץ לומר שהבטחה זו היא על חימוד הארץ, והבטחה שניה על חימוד פירותיה, ובזה נמצאו בטוחים על הארץ ועל פירותיה:

ישבתם לבטח בארצכם. ירצה כי לצד שכל הברכות האמורות בענין יכולין להתקיים ואין טובתם טובה, וכגון אם היו טרודין במלחמות ושנה חורשים וזורעים ושנה אין חריש וקציר ומשלמת שנה לשנה, אם כן אין היכר לברכה, תלמוד לומר וישבתם לבטח בארצכם אין מטריד אתכם וכל שנה ושנה תהיה לכם הברכה האמורה, ואומרו בארצכם פירוש שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם ואין לזרים אתכם בה ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש ותשבו בטח:(כו,ה)

הבטח הוא מצב נפשי של ביטחון לא רק מציאות כללית ראויה אלא גם השקט הנפשי של הבוטח באלוקיו שהכל מצידו לטובה

שבת הארץ

התורה מצווה על השמיטה בלשון שבת הארץ חווה שבת הפסקה ממלאכה ובצד הפרקטי מצווה האדם שלא חעבוד אבל אם כן היכן שבת הארץ השביתה לכאורה מוטלת על האדם

אולי בהמשך מופיע איסור ספיחים ובעלות שגם דברים הגדלים מעצמם אסוריםמלאכילה לאדם הבודדנאלא הם כהפקר המותרים לכל, ואולי זו השביתה, שביתה מבעלות הארץ עושה את תפקידה ומעשהה כמידי יום אך שביתתה הינה החופש מבעלות וההתיחסות לכלל העולם כבעלים

מעשה שמיים וארץ

בתחילת הפרשה מופיע אחד הציווים הקשים ביותר על האדם קדושים תהיו, קדושה היא האיזון בין הפרוץ לבין הראוי והאיזון הזה הוא הקשה ביותר כי תמיד ניתן לדייקו יותר

הקבה בציווי נותן טעם או מטרה כי קדוש אני אך מוסיף אלוקיכם אני מודע לקושי אני איתכם אני לא חיצוני ודעו כי מצווה זו אני איתכם.

כהות הלב

בתחילת הפרשה מתואר כי לאחר מות בני אהרון, משה מצווה ללמד את אהרון את תורת הריחוק מהקודש את הזהירות

השאלה היא למה ומה המטרה

אולי אפשר לפרש על פי אור החיים, אור החיים על הפסוק הראשון מפרש כי מות בנינאהרון היא אזהרה למשה כי הקירבה לקבה לא מביא לידי חסינות בגרשיים לפרוטקציה

ואם כך גם הריחוק מפני השכינה מורה על הצורך הרגישות הלב למרות הרגילות

שגרה מביאה לידי זלזול ובעצם הדרישה היא דרישה של שמירה על חדות ורגישות גם מול השגרה

מתן מקום

בתחילת הפרשה מופיע כי משה קורא לאהרון ולזיקני העם ובהמשך משה מצווה את אהרון לאמר לעם.

פרשה זו היא בעצם העזיבה הגדולה של משה לאחר תום ימי המילואים משה מעביר את הנההגה הרוחנית לאהרון ובניו שימשיכו לעשות זאת. הוא דואג לעשות את המעבר בקהל רחב מול זיקני העם וברגע שעשה את המעשה הרי הוא לא נדחף אלא נותן לאהרון להוביל ולדבר אל העם

ועיין באור החיין וברמבן שפירשו בדרך דומה

אין גאולה ללא שיעבוד

הרשבם מסביר את "הא לחמא עניא..." כתאור של בני ישראל במצרים השיחה אחד עם השני התקווה לגאולה ואולי שורש הגאולה היא הציפיה ההרגשה כי המציאות הנוכחית דורשת שינוי מהווה שיעבוד היא הבסיס לגאולה . אמירת הא לחמא עניא אינה רק כציפיה למקדש אלא כהבנה שהשורש לגאולה הינו הצפיה לצאת מידי שעבוד

הכנות

הפרשה פותחת בזאת תורת העולה אך בפירוט אנו מוצאים הכנות ניקוי המזבח, הדלקת האש ורק בסוף בקיצור הקרבת העולה

ואולי רמז יש כאן שעולת התמיד ערכה בהכנות אליה, בנקיון בהכנת הסביבה זו היא מצוות התמיד שמהותו הקרבה לקבה

קדמה קריאה

הפסוק הראשון בפרשה מורכב משני חלקים ויקרא אל משה, וידבר ה אליו

המדרש כמובא בבתרגומים מתאר כי משה רבינו ירא מגשת אל המשכן )בהשוואה להר סיני( ולכן חיכה לקריאה לשון חיבה וקרוב טרם הכניסה

מצינו שהקריאה הינה לשון חיבוב ואהבה והדיבור הינו ההוראה המעשית

בין משה ליהושע

עומד משה לפני הקבה ומקבל תורה, ומקבל את הבשורה כי נעשה את העגל ישירות מפי הקבה. משה עומד מייד לפני הקבה ונותן גיבוי לעם )יש לדייק בפסוקים שלא ירד משה ואז עלה אלא עוד בהיותו אצל הקבה כבר דיבר בשבח העם) כן, כשירד שבר את הלוחות אך כבר בהתחלה נתן לעם גיבוי.

יורד משה מההר, ויהושע מזעזוע מחליט כי לא יכול לשהות בקרב העם ולוקח אהלו אל מקום המקדש ואילו משה נשאר כמנהיג העם וחי בקרבם וכל העם עומדים כאשר משה יוצא אל המשכן, מנהיג נשאר עם עמו ומקדם מתוכו

עדים בנישואין ובגיטין

הגמרא דנה במהות העדים בגיטין ובנישואין ופוסקת שהעדי מסירה כרתי ועדי חתימה לשם תיקון עולם כלומר עדים המעידים על המעשה עצמו ולא על השטר הם ליבת העדות להבדיל מסתם שטרות כגון הלוואות שאז העיקר הוא עדי החתימה

מעבר לפורמליסטקה ערכים יש כאן, מעמד אישי הוא תהליך קהילתי והדגש הוא על המעמד הקהילתי ולכן עדים המפרסמים את עצם המעשה הם ליבת המעשה ואיחו בסתם שטרות הסדרה מינהלתית כאן ועדים ושטרות כתובים הם הבסיס

מכבדה יותר מגופו

הפסוק מחלק בין שני סוגי נדבה "כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רחט" מפרש אור החיים נדבה רחו אדם הנותן ממה שיש לו, נשאו ליבו -ליבו מנשאו לומר כי יש לו יותר מאשר חושב ונותן יותר מיכולתו - זה הוא איש המכבד את אישתו גם במה שאין לו וזו אהבת הלב

מעשה וכוונה

הפסוק המתאר את לקיחת התרומה מתאר שתי לקיחות "קחו מאתכם תרומה.. כל נדיב ליבו יביאה..." מה היחס בין פעולות הלקיחה לבין פעלות ההבאה. ניתן לפרש על פי רור החיים כי פעולות הלקיחה הינה פעולה הנובעת מהשכל מההבנה שיש לתת לפאר לשם הקבה, אך מעבר לפעולה זו ישנו הרגש נדיבות הלב ואז הוא שותף אמיתי במעשה הבריאה

חמץ ומצה

 על פי הרב מלמד בפניני הלכה

מצה הינה החומר הפשוט כפי שהיגע מאת הקבה מעשי האדם מאופיינים על ידי מתן נפח ותוכן במעשה הבריאה פסח מחזיר אותנו למקור ומרמז כי הכל מאת הקבה ומעשי האדם הינה רק כתוכן מעל מעשים אלו

חומר וצורה

 על פי הרב מלד בפניני הלכה

העולם מורכב מחומר וצורה, מצרים התייחדו בהיותם חומר העובדה לנילוס, האדרת המת (חניתה ופירמידות) ועוד מעידים כי מהות התרבות הינה הסגידה לחומר.

עם ישראל מייצג את התוכן את הציווי האלוקי ואת הצורה התוכן.

מטיבו של עולם המבט הראשני הבסיס הינו החומר והצורה מתגלה רק בשלב שני בהמשך. יציאת מצריים היתה על ידי שבירת החומר והופעת התוכן כגורם מוביל ותגבורת הצורה על החומר

לפי פירוש זה משמעותו של חג השבועות הינה השילוב התגבשות הצורה בתוך החומר, התורה הצו האלוקי ירד לעולם ומתחבר עם החומר האיזון נוצר לא על ידי מציאות נפרדת אלא על ידי העובדה כי המציאות מחוברת מחמר וצורה וזו שורשו של מעמד הר סיני

על פי פירוש זה, מהותה של המצה הינה חומר פשוט ללא רוח / צורה ובעצם המצה היא החומר הפשוט ומטרת פסח הינה ההתגברות על החומר הפשוט והחלפה בצורה

ונהפוך הוא

 מתואר במגילה כי את האגרות הקובעות את מועד השמדת היהודים לא ניתן לבטל (כי כתב אשר נחתם בטבעת המלך...) לכן נאלצו מרדכי ואסתר להוציא אגרות נוספות המאפשרות ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם ובך בעצם להפוך את יום האיבה ליום שמחה שהרי אילו ניתן היה לבטל את האגרות הראשונות משמעות המועד הייתה בטלה וליהודים לא הייתה את הסדמנות הצמיחה מתוך המשבר

ואולי זו משמעות "זדונות נעשו לו כזכויות" שאנו למדים בהלכות תשובה, לא שהמציאות הראשונה בטלה אלא שהמציאות הראשונה מהווה במה עליה יכולה להופיע מציאות חדשה המעלה ומשתמש במציאות הראשונה לשם עליה

וזו מהמשעותו של ונהפוך הוא לא ביטול המציאות אלא להסב את המציאות הבעיתית למציאות שהיא טובה יותר אף מהבסיס

ואתה תצווה

הפרשה פותחת ב"ואתה תצווה", הלשון קשה למה משה צריך לצוות?

אור החיים מפרש כי ציווי זה נאמר על ידי משה שאין הקבה צריך לאור אלא מטרת האור היא הגדלת הכבוד ולא ראוי שמושא הכבוד יבקש את הכבוד ולכן מבקש הקבה ממשה שיצווה עבורו ועבור העם

הרמבן מפרש אחרת שזיתים לא היו במדבר וכל ציווי זה הוא לעתיד ולכן ההוראה אינה על עשיה כדרך שאר הכלים אלא על ציווי עתידי

והיה המשכן אחד

 ביריעות המשכן, מסכמת התורה (כו,ו) והיה המשכן אחד, יש להבין את משמעות אמירה זו

האבן עזרא (שמפרש את כלל פרשיות המשכן על דרך האדם) והספורנו כותבים כי אוסף הפרטים מעיד על מדרגות שונות וחלקים שונים בעולם העליון ובעולם התחתון (האדם) אך אוסף החלקים בסוף מתחבר לישות אחת של קדושה למרות שיש בינהם שונים בפרטים ובקדושה כולם תומכים ומובילים לכדי מציאות אחת של קדושה 

חשק

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואם לא יבנו חס וחלילה לא ישכון הקבה בקרב ישראל?

אלא שבמידה ואדם רוצה בקרבת הקבה באותה מידה הוא מקבל את הארת הקדושה, כשאדם פותח את הלב הוא מגלה את הקבה

זכר המעשה

בפרשת זכור אנו קוראים על מעשה עמלק

אבל לכאורה עדיף ששם רשעים ירקב ולא יזכר אם כן למה זוכרים את עמלק

אלא הציווי הוא על זכירת המעשה ולא האדם, ההיסטוריה בנויה ממעשים שיש ללמוד מהם ואילו הדמויות דינן להשכח

אולי כך גם ניתן להסביר את תפילת הימים הנוראים אתה זוכר מעשה כולם

ויקחו לי תרומה

תרומה היא לשון של נדבה, אבל רשי מפרש כלשון של הפרשה

משמע מהפרשנים שישנם חלקים של נדבת הלב וישנם חלקים של נדבה

אבל לשון התורה היא לשון חובה, תקחו לי תרומה חובה על הקהל לקחת להבדיל מלקבל שאז הקהל פסיבי

אולי ניתן ללמוד מכך שגם אם לאדם יש נטיית הלב הוא נדרש לעיתים לדחיפה חיצונית וזו היא לקיחה האמורה בקהל

ואולי מרכיב נוסף יש כאן שעל הקהל להיית אקטיבי בגיוס משאבים ולא להשאיר רק לרצון איש ואיש

כוחו של תפקיד

 יתרו גר הצדק הראשון המסתך לעם ישראל מופיע בתורה בשלשה תפקידים

יתרו (ושאר שמותיו האישים) - מהות עצמית כאדם

חותן משה - תפקיד משפחתי

כהן מדיין - תפקיד דתי ולאומי

לעיתים מופיע חיבור בין תפקידים אלו לדוגמא יתרון חותן משה וכו

כידוע התורה מדוייקת ולכן הכינוי בה היא משתמשת לאדם וההבדל בין שין כיוניים אלו מביע משמעות תפקידית

בפרשת השבוע שלנו ניתן לראות דוגמא יפה לנושא זה 

יתרו נמצא בפרשת במספר הקרים

1. לאחר יציאת בנ"י ממצרים יתרו לוקח את צפורה ומביאה של משה - בפרשיה זו זו המקום היחיד בו מופיע בכל התארים (אולי כפתיחה לתפקידו) ובהמשך כיתרו חותן משה, יתרו ברמה האישית רואה את תפקידו בהקשר המשפחתי לאחד בין אשה לבעלה

2. משה יוצא לקראת  חותנו והמפגש מתואר בלשון חותנך בלבד - משה מכבד את יתרו לאור תפקידו המשפחתי (ללא קשר לשמו האישי ולתפקידו הלאומי ובלשון זו הוא מתאר את קורות ישראל

3.  תגובתו של יתרו מגיע מהמקום האישי (הכינוי יתרו) ולא מתפקיד אחר ובכך הוא סמך ברמה האישית ומקריב קרבן תודה לקבה ברמה האישית (שוב כינוי יתרו)

4. יתרו רואה את השימוש של משה לפני העם ושיא עצה במקרה זה הכינוי היחיד הינו הכינויי של חותן משה - העמדה של יתרו כמשיא עצה ושל משה כמקשיב מגיעה לאור ההקשר המשפחתי ולא שום הקשר אחר, רק ההקשר המשפחתי מוביל את הכבוד שמה רוחש ליתרו

לסיכום

משה רואה את יתרו בהקשרו המשפחתי בלבד ולכן נותן לו מקום ומעמד

יתרו רואה את מעמדו כפתיחת דלת אך בהמשך פועל ברמה האישית

חלוקת תפקידים זו המובעת על ידי התור מאפשרת הבנת חשיבות וזירת ערכים לעתיד

משה ואברהם

אברהם אבינו ידוע בהכנסת האורחים במעמד ביקור המלאכים בפרשת השבוע מתואר כי יתרו מודיע למשה על בואו והפסוק אומר ויצא משה לקראת חותנו, המדרש (מובא בתרגום יונתן( כי משה יצא מלפני השכינה ושוב כמו אצל אברהם כאשר יתרו מקריב זבחים אומר הכתוב כי שאהרון וזקנים אוכלים עם יתרו ומשה היכן היה? ושוב אמרת המכילתא כי משה משרת לפניהם

משה כמו אברהם מסמן כי הדרך לעבודת הקבה תלויה במתן מקום לבני אדם

שמחה

על פי הרב מלמד בפניני הלכה

אושר ושמחה מגיעים על הטוב שבחיים וכאשר אנו רואים כי רע נהפך לטוב הרי קיימת תוספת שימחה וזו מהותה של תוספת השמחה באדר ובפורים

ואין מיים

בפרשה תלונות רבות של בני ישראל נעסובות סביב חוסר המים אך בפרשת מי יריבה נוקט הכתוב בלשון שאיה רגילה "ואין מים לשתות העם" (יז,א) מרבית הפרשנים מתעלמים מקושי זה אך האברבל והרשר מפרשים כי לא שהיה כעת חוסר מים אלא מתוך ראיה עתידית צפו שלא יהיה מספיק מים עבור העם וזה הוא פירושהלשון

על פי פירוש זה ברור כי הפער אינו פער חומרי נקודתי אלא פער באמונה ביכולת הקבה לדאוג לצרכי העם ובכך היא המשך של התלונות על המזון שנענו במן

דיבור ושמיעה

הקבה מבטיח למשה כי פרעה לא ישמע לדבריו (ז,ד) ואם כן למה לדבר, אלא שיש ענין לומר את הדברים גם אם לא יתקבלו על ידי השומעים הם עדיין נותנים ערך לדובר

מתורגמן

משה פונה לקבה כינהינו ערל שפתיים ולכן לא ראוי להוביל את יציאת העם ממצרים כדובר בפני פרעה ןבפני העם, עונה הקבה (ז,ב) אתה תדבר את כל אשר אצווך ואהרוןמאחיך ידבר אלצפרעה. אם כן מי דיבר בפועל ומה הייתה חלוקת העבודה

ניתן לפרש ( ולראות כן ברשי) כי משה הוא המביא את דבר ה ואהרון הוא המרחיב המפרש ונותן הטעם אהרון הוא המתורגמן של משה לא בפן של שפה זרה אלא בביאור והטעמת הדברים ללשון השומעים

קוצר רוח ועבודה קשה

הכתוב תולה את חוסר השמיעה של בני למשב בקוצר רוח ובעבודה קשה

מה םשר טעמים אלו ומה ההבדל בינהם

התרגומים ורשי מפרשים קוצר רוח - העיסוק סדבר אחר ועבודה קשה היא עבודה זרה

הרמבן ואור החיים הולכים בדרך אחרת ומפרשים כי היכוחת של אדם להקשיב תלויה ביכולת לחשוב ולדמיין את העתיד עומס נוכחי )קוצר רוח( וחוסר תקווה לצאת מן הקושי )עבודה קשה( מונעים יאדם לראות ולחוות ולהאמין בעתיד

אחווה

משה גדל כנסיך בבית םרעה ואז יוצא בפעם ראשונה אל העם ההתוב מתאר את היציאה הזו (ב,יא) "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבולתם וירא איש מצרי מכה אי עברי מאחיו" הקושי בפסוק מדוע נאמר פעמיים מאחיו למה הדגיש הכתוב את הקשר המשפחתי

אבןנעזרא אומר כי האחווה הראשונה הינה המצרים משה יוצא לראות את העם את המרים ורק בהמשך מתברר לו כי אחיו האמתיים הם העברים

רשי רומז כי משה יוצא אמנם אל העברים אך רק הפעם שם לב לסיבלותם ואז הבין את הגורל המשותף

פרשנים אחרים תולים את אחיו השנינכבני משפחתו ממש

ואולי ניתן לומר כי משה ראה את האחווה את הקשר המשפחתי הבסיסי כבסיס ליציאה ולהכרה הלאומית שלו.

רק צאנכם ובקרכם יוצג!

 כאשר משה פונה לפרעה ליציאה ממצרים לצורך עבודת הקבה, מעלה פרעה הסתיגות ומציין שיצאו רק הגברים ואילו הנשים והילדים והרכוש (הצאן) ישארו במצרים

מהיכן למד פרעה רעיון זה?

יתכן לומר כי פרעה למד זאת מקבורתו של יוסף כאשר מצויין וְכֹל בֵּית יוֹסֵף, וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו:  רַק, טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם--עָזְבוּ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. (בראשית נ,ח)