נר איש וביתו

בית מציין את המקום בו אדם יכול להיות הוא עצמו המקום הבטוח בו אדם מפתח את עצמיותו היחודית
מלחמת היהודים והיונים הייתה ביוסודה מלחמת תרבות רצון של היונים לשנות את המהות העצמית של היהודים
וכאשר העצמות שולטת ומופתחת בבית היא משפיעה גם על הסביבה החיצונית בצורה הדרגתית

מכל החסדים והאמת

בפרשת השבוע יעקב מתפלל קטונתי מכל החסדים והאמת שעשית עם עבדך
נחלקו הפרשנים האם משמעות הפסוק כי ניתמעטו זכויותי על ידי הדברים שעשית לי ללא הבטחה חסד ועם הבטחה אמת. כך פירש רשי ונוספים
ואילו גישת הרמבן שמודה יעקב על החסד והאמת שעשה איתו הקבה לגישה זו יש לשאול ברור למה יעקב קטן מן החסד הדברים שקיבל במתנה מאת הקבה אבל לכאורה היה זכאי לאמת. אולי ניתן להבין כי אנו לא מדברים בצורה אוביקטיבית אלא סוביקטיבית עומד יעקב ואומר אני יודע הקבה כמה עזרתני אף בדברים שעשיתי כהוגן אך אני יעקב מרגיש שזה חלק קטן מהדברים שהייתי צריך לעשות ולכן גם המעט שעשיתי קטן הוא לעומת חובתי

נפתולי השגחה

קורות חייו של יצחק המתוארת בפרשת השבוע מכילות עליות ומורדות
הולדתו שני דבר המביא לכריתת הברית עם עשיו מעשה רבקה ואבימלך שמביא ברכה כלכלית רבה אתגר הבארות שמביא לידי עליה כלכלית והשפעתו ועוד ועוד. ניתן לומר שלהבדיל מאברהם שמעשיו היו בציווי הקב"ה וניתן לומר שהצליחו בכל יצחק מסתבך החיים מקשים עליו כמעט בכל נקודה אך מתוך כל קושי וסיבוב צומחת תשועה לעתים במישור אחר
אולי יש כאן הנהגת אחרת של השגחה הנהגה של האל הסמוי המלווה את האדם גם בירידה ומוביל כל ירידה לעליה בדרכים ניסתרות

מולדת ובית

בפרשת השבוע מצוה אברהם על אליעזר ללכת לבית אביו לבנו אישה ליצחק ומשביעו שלא לחזור את יצחק לארם

השבועה היא "יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת--הוּא, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, מִשָּׁם" (כד, ז)

אברהם משייך את הסדר בית אבי ומולדתי ההיפך מהמופיע בפרשת לך לך (מולדתך, בית אביך)

אולי ניתן לומר כי כאשר אדם נאלץ לעזוב את ביתו לעיתים יותר קשה לו לעזוב את סביבתו ורק באופן שולי את ביתו אך במבט לאחור מבין הוא כי הדבר החשוב הוא בית אביו והסביבה מהווה רק רקע

האדם והטבע

בתחילת בריאת האדם פורש הקבה את חזונו לגבי תפקיד האדם וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ וכן בהמשך מלאו את הארץ וכבשוה
הפרוש של רודה הוא שולט היכולת לשנות לעצב להכפיף מציאות לצרכיו
האדם הוא הנברא הראשון המשתמש בנבראים אחרים לצרכיו על ידי שינוי שלהם
ואולי זה מיקום היחס בין האדם לטבע האדם הוא השולט המשעבד את הטבע לצרכיו אך בכך גם קיימת חובתו לפתח את הטבע לכיוונים נכונים

העושה והמורה

בברכת משה ללוי נאמר יורו משפטיך ליעקב מפרש רשי שהם ראוים לכך והשפתי חכמים מפרש לאחר שבפסוקים הקודמים שיבח את הנכונת של לוי להלחם בישראל בעבור אמונת הקבה ולכן הוא ראוי להורות
מסר חשוב צפון כאן. מי הוא הראוי להוראה? אדם שניתנסה בחיים ועמד בהם הוא הראוי להורות!

האינטימיות שבתשובה

בנוהג שבעולם כאשר בא אדם לתת דין וחשבון לפני הגדול ממנו הרי הוא מנסה להעצים את הצלחותיו ולגמד את כישלנותיו
הוא מנסה לתלות את הצלחותיו בעצמו ואת כשלנותיו באחרים
הוא מבקש את אמון בעל הסמכות להמשיך בדרכו כי בכוחו הדבר

הוא משחד בדברים את בעל השררה

כאשר יהודי מתוודה לפני הקבה הוא פורט את כשלנותיו ומתעלם מהצלחותיו
הוא תולה הצלחתו בזכות אחרים וכישלנותיו בעצמו
הוא מבקש לשנות דרכיו כי יודע הוא את הפער

אין האדם מספר כישלנותיו לפעמים אפילו לא לעצמו

תשובה היא מעשה אינטימי המעיד על הקשר העמוק שבין הברוא ליוצרו

הבורא ביום כיפור אינו בעל שררה מרוחק אלא אב אוהב הקשוב לתפילת בניו

שנה טובה גמר חתימה טובה

אנו מתירים להתפלל עם העבריינים

פתיחת תפילת יום הכיפורים היא בתפילת כל נידרי שברשיתה נאמרות התפילה "על דעת המקום ועל דעת הקהל בבית דין של מטה ובית דין של מעלה אנו מתירים להתפלל עם העברינים" האמונה העממית משייכת קטע זה לתקופת האנוסים אם כי ישנן עדויות כי קטע זה נאמר אף לפני תקופת האנוסים.
אולי ניתן לתת פירוש נוסף , בתפילה זכה אנו סולחים לכל אדם שפגע בנו ידוע כי החוטא לחבירו אינו זכאי בדין עד שירצה את חברו. בנוסף ידוע כי החזן שהדיר אחד מן הציבור לצאת ידי חובה הרי שכל הציבור לא יצא ידי חובתו
אולי בתנאי זה שאנו מקבלים ביום הכיפורים נמצאת ההתרה הציבורית הסליחה הציבורית שהרי כולנו חטאים אחד כנגד השני והתרה זו היא המתירה לכל אחד לבוא בקהל ולצאת ידי חובה בתפילת הציבור

סודה של קרן

מפי הרב דב
רגילים לומר כי תקיעת השופר בקרן היא לזכרון האיל בעקידת יצחק אך בעיון ניראה כי האיל לא השתתף בעקדה אלא רק לאחריה
שאלות נוספות הנידרשות להדרש היא מדוע עקדית יצחק הרי לאורך הדורות רבים מסרו נפשם בפועל ממש
ואולי ניתן להסביר מתוך מדרש אחר מתאר המדרש את מעשה העקידה ובא אברהם ורצה לשחוט את יצחק ובאו המלאכים ופגמו במאכלת רצה אברהם לחנוק את בנו ועצר בו הקבה ביקש אברהם להוציא לפחות טיפת דם ומצווהו הקבה אל תעש לו מאומה עד שמראהו האיל
היפוך תפקידים יש כאן אברהם מדקדק במידת הדין אחרי מצוות קונו ומבקש הוא את עומק הדין אך הקבה עוצרו ונוקט במידת הרחמים הקבה הוא היושב במידת הרחמים מול עם ישראל אברהם אבינו המייחל למידת הדין
בתקיעת השופר מבקשים אנו מהקבה לחזור לאותה מידת רחמים של מעשה העקידה

שמחה בישועה

בתפילות ראש השנה ויום כיפור אנו אומרים ושמח נפשינו בישעותך
הנוסח מוזר למה לא שמחנו כמו טהר ליבנו
ואולי ניתן לומר כי יש שתי מניעות מהאדם לשמוח האחת שהסיטואציה אינה נכונה לשמחה והשניה שאין האדם מבין את גודל השעה ולכן את הצורך לשמוח
הסיבה האחת חיצונית לאדם והסיבה השניה נימצאת בנבכי נפשו
ניתן לומר שיש כאן בקשה כפולה מחד הביאנו למציאות של שמחה מציאות של גאולה ובקשה שניה גדולה אולי אף יותר זכנו להבין ולראות את היכולת לשמוח

בטחון מתוך שמחה

ראש השנה הוא יום הדין הבסיסי ומיטבו האדם ירא. אך רבו המדרשים על השימחה בראש השנה על המניעה מבכי
ואולי ניתן לומר על משקל חדוות השם היא מעוזכם. העמקה במושג עם סגולה בבחירת הקבה בעם ישראל מביא את האדם לידי ביטחון כי הקבה שומר עליו

בינת הלב

בפרשת השבוע מסכם משה את נאומו הגדול
משה מציב שני טיפוסים של אנשים זה ששומע את כל האמירות אך תחושתו שאינן נוגעות לו והתברך בלבבו שלום יהיה לי הכל יהיה בסדר
ומצד שני והשבות אל לבבך. אותו אדם שהכל נוגע לו הוא ער לסביבתו
זה הוא ההבדל העקרוני תחושת המעורבות של האדם בסביבתו אחריתו על הסביבה והכרותו עם משמעות הסביבה אליו
זה הוא המפתח ששם משה כתכלית הבריאה וההנהלות בה

הכל בסל

בפרשת הביכורים מוזכר בצורה חדה הסל בו מובאים הביכורים . הגמרא אף לומדת כי במידה והביכורים ניטמעים עדין נעשית פעולה על הסל. מה ענינו של הסל לכאורה הוא רק כלי?
אלא שהסל הוא הגבול מצות הביכורים נובעת משמחה ושמחה לעיתים יכולה לפרוץ גבולות ואף יותר מידי בא הסל להדגיש את הצימצום והדיוק במצוה

זקני עירו ושער מקומו

בפרשת בן סורר ומורה מצווה התורה כי יש להביא את הבן הסורר אל זיקני עירו ושער מקומו
לא סתם זקני העיר ושער העיר אלא זקני עירו - שיש לו שייכות אליהם ושער מקומו לא עיר סתם ולא עיר של הוריו אלא העיר שלו
אולי ניתן לראות פה שני יסודות נוספים כהנחיה ציבורית
1. חובת החינוך עומדת בראש ובראשונה על הוריו של הנער אבל גם למובילי הקהל בעיר יש תפקיד גם עליהם חלה אחריות מול הנער עצמו ולא רק מול הוריו
2. שער העיר הוא מקום הכינו ה"קניון" של ימים עברו מצד אחד ניתן לומר כי הבאה של שער עירו היא על מנת שיראו כל תושבי העיר ואולי יש פה גערה סמויה הרי אותו בן סורר ומורה היה צריך לקנות ולגנוב את כמויות האוכל והשתיה הרבות וסביר להניח שהסתובב באזורים אלו ויש פה תוכחה לציבור ראו מה קרה לזה שהכרתם כמלך העיר ראו מה דינו

בין האובייקט לסוביקט

בתחילת הפרשה מציב משה ראה אנוכי נותן ליפנכם ברכה וקללה. נשאלת השאלה ישנו מעבר בין בודד ראה ללשון רבים לפניכם
ואולי ניתן לומר כי אמירתו של משה הינה לכל הקהל לרבים אבל הנקודה היא כיצד כל יחיד לוקח נושאים אלו עבור עצמו. ראה

משפט ומוסריות

כחלק ממארג המצוות שישנן בתורה ישנן מצוות המאופיינות במימד משפטי, נקראות בשם כללי גם משפט עיברי. לדוגמא מה דינו של גנב כיצד מוכחים כי אדם גנב הסדרת דיני פיקדון בין אדם לרעהו ועוד
החשיבה היא כי מצוות אלו שהינם מצוות אלוקיות אך מסדירות יחסי ממון בין אדם לחבירו הערך הגלום בהם הינו משפטי אזרחי ופחות מוסרי ערכי
הגמרא במסכת בבא קמא דפים קח-קט מציפה מספר דילמות מענינות
1. מה דינו של אדם שגנב אך אינו חייב להחזיר - כגון שמת הניגנב ללא יורשים
2. עד כמה חייב שומר לחזר ולטרוח להחזיר את מושא השמירה גם לאחר שניפתר לאור אונס וכדומה
בכל מיקרים אלו פוסקת הגמרא כי מלבד הערך הכספי האזרחי של האירוע המשפטי (שבמקרה הזה לא קיים) ישנו מימד מוסרי ערכי וקיימת חברה מוסרית על האדם לדוגמא (ביחס לדוגמאות הקודמות)
1. הגנב למרות שאינו מחוייב ממונית יותר עליו לקיים מצות השבה האדם חייב להשיב למרות שאין כאן ערך ממוני אמיתי עדין קיימת תביעה על האדם לקיים את פעילות ההשבה כחובה עליו
2. השומר מחוייב לטרוח אחר מושא השמירה למרות שכבר ניפטר מהערך הממוני טירחה זו הן בדאגה למציאת הגנב והן בעזרה בבית הדין
כלומר מלבד הערכים הממונים הקיימות במצוות המשפטיות קיים גם מושא ערכי מצפוני המחייב את האדם ואולי זו היא גדולתה של התורה על פני משפטו אזרחי רגיל כלומר לא רק משפט ממוני אלא גם חובה מצפונית ערכית נוספת

דת מעשית

בפתיחה לעשרת הדיברות מופיעים הפסוקים ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ה לעשות כן בקרב הארץ ובהמשך ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים
את הפסוק הראשון יש להבין על מי מוסבות המילים לעשות כן האם זה הוא התיאור של ציווי למשה ללמד את העם תורה על מנת שידעו לקיימה או שזה תיאור על העם שמטרת הלימוד הינה הביצוע בארץ
ובהמשך יש לעמוד על המושג ושמרתם ועשיתם רשי תומך נושא זה במובן של שמירה זו לימוד ואולי ניתן לפרש כי שמירה היא מצוות לא תעשה ועשיה הן מצוות עשה
בהמשך הפסוק תולה הכתוב שמירה ועשיה זו כחכמתכם ובינתכם לעיני העמים
ואולי ניתן ללמוד כאן על היות היהדות דת מעשית דת שעיקר מטרתה היא קיום החוקים האלוקים דווקא בקרב הארץ דווקא בשלב שמחייב התחכחות עמוקה בחיי המעשה אזי קיום המצוות במציאות של עבודה גשמית איזון ראוי בין החיים הרוחנים לבין החיים הגשמיים הכנסת הרוח לתוך חיי הארץ היא חכמתכם ובינתכם לעני העמים

מול בית פעור

בתחילת הפרשה מתאר משה את בקשתו מהאל להכנס לארץ וסירבו של הקבה ולאחר מכאן פונה משה ללמד בני ישראל את החוקים והמצוות דבר שמגיעה לשיאו בעשרת הדיברות. בין שני נושאים אלו מופיע פסוק אחד ונשב בגיא מול בית פעור תמהו הפרשנים מה משמעתו ומקומו של פסוק זה
הספרי ובעקבותיו רבים מהפרשנים תולים פסוק זה בחטא פעור חטא עבודה זרה ומנגידים את חוסר המחילה למשה מול המחילה לבני ישראל המובע על ידי קבלת התורה לאחר החטא
אור החיים הקדוש מתאר בצורה שונה ותולה את עמק פעור כמקום קברותו של משה ונשב לשון עיקוב והגיא הוא כאות שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות

הואיל משה באר את התורה

ספר דברים הוא נאומו הגדול של משה. לאחר ההקדמה לנאום פותח משה ומבאר את התורה מה העקרונות של התורה
משה מציין מיד שני ענינים נסיעה מחורב מקום מתן התורה לקראת כיבוש הארץ ומינוי שופטים ודיינים הגונים
אולי ניתן לומר כי משה רומז על התורה המעשית מצד אחד לא להשאר בבית המדרש בחורב יש לצאת לחיי המעשה לכבוש את הארץ
בידוע כאשר מתחילים חיי המעשה גדל הפירוד בין בני האדם ומצווה משה על הקמת שופטים הגונים על תורה מעשית אבל קשורה לנימי האלוקים על ידי מורי הלכה נאמנים

ירושת הארץ

בפרשה מובאת החובה לישוב ארץ ישראל וגירוש העמים ועבודות זרות אשר בה
אם נדייק בפסוקים ניראה שבתחילה קיים ציווי על והורשתם את יושבי הארץ ואחר כך את העבודות הזרות אשר בה
ובפסוק הבא מוזכר והורשתם את הארץ והתנחלתם בה וגו ללא אזכור ליושבי הארץ
רשי והתרגום משווים בין הפסוקים ומיחסים את שניהם ליושבי הארץ
אולי ניתן ללמוד מדברי הרמבן ששני שלבים רשומים כאן מצד אחד ניצחון על יושבי הארץ מלשון לרשת אותם ואילו על מנת לקנות את הארץ על מנת שנרגיש שהארץ שלנו שנדע להריש אותה נידרש לשבת בה
אמור מעתה ישנם שני שלבים סילוק המחזיק הנוכחי אינו נותן מעמד לסלק רק הפעולה של לשבת בארץ היא המקנה את הזכות והמעמד

תרבות

המופע היחיד של המושג תרבות מופיע בפרשתינו
הרשר הירש מחבר את המושג תרבות למושג פרו ורבו בספר בראשית ומחדד שחובת האדם אינה רק התרבות פיזית אלא חובת האדם היא לגדל את ילדו בדומה עליו אמור מעתה פרו הינה הלידה הפיזית ורבו הינה הלידה והגידול המוסרי לערכים שעליהם מגדל האב והאם זו היא תרבות שהיא גם התרבות

ושם בת אשר סרח

במרכז פרשת השבוע מופיעה מניית השבטים למשפחות ומופיע שם פסוק מעט תמוהה ושם בת אשר סרח. מי היא בת אשר? מה פירוש הלשון המוזרה ועוד
ברובד הפשט מונים הפרשנים את בת אשר כיורדות מצרים ולכן יחד לה הכתוב מקום. ישנה מחלוקת האם היא בתו של אשר או בת אשתו. ישנם פרשנים שגורסים שלבני יעקב לא היו בנות ולכן נתייחדה שהיא בת אשר ושמה סרח
המדרש תולה בסרח רבות ומקשר אותה כי היא גילתה ליעקב כי יוסף עודנו חי. עם בא משה ואהרון היא זו שאישרה כי הם אכן הגואלים על סמך המסורת שניתנה לה מיעקב. ביציאת מצרים היא זו שגילתה למשה את מקום ארונו של יוסף היא מעידה בגמרא על מהות נס קריאת ים סוף ומופיעה גם בהקשרים של דוד ושבע בן בכירי
נראה כי המדרש נטה להשליך את סרח כעוזרת למנהיג כמגלה סודות הניצרכים
על סופה של סרח מופיע במסכת כלה כי נכנסה עוד בחייה לגן עדן

בין מנהיגות לעם

תחילת הפרשה מאופיינת במתח. מתואר בלק ללא מלוכה ותואר.  עם מפחד הפונה לעזרה חיצונית למדין ורק בסוף מתואר ההקשר כי בלק הוא מלך מואב
אולי ניתן לומר כי היוזם האמיתי למתח מול ישראל הוא מואב כעם וכשראה בלק את המתח בעם כדי להרגיע את העם עשה מעשה ופנה לבלעם
מתח דומה אנו מכירים גם בחטא המרגלים שהיוזמה למעשה הייתה של העם
בשני המקרים המנהיג נכווה מהכנעות לרצון העם

מנהיגות והובלה

בפרשת השבוע מסופר על חטא מי מריבה ועל עונשם של משה וארון שלא להכניס את ישראל לארץ
על פי הגישה הפרשנים. שדברים שאינם כתובים בתורה. התורה לא מקנה להם חשיבות אין מה להעמיק במה היה חטאם של משה ואהרון
אך עדיין אנו צריכים להעמיק בדבריו של הקבה
הקבה מתאר את טעמו יען לא האמנתם בי להקדישיני לעיני בני ישראל  חטאם של משה ואהרון לא נגע לפעולת מול עצמם אלא נגע בדרך הנהגת את הציבור היכולת להעלות את הציבור תלויה באמונת המנהיג פער זה הוא הגורם לחוסר היכולת להכניס את בני ישראל לארץ. לא חוסר היכולת האישי להכנס לארץ אלא את היכולת להנהיג בכניסה לארץ

החטא וענשו

על פי דברים של ראש הישיבה התיכונית בצפת
אנו יודעים כי מידותו של הקבה מדויקות כחוט השערה
ועונש שנתן הקבה הרי הוא מדויק מול החטא לדוגמא בחטא המרגלים שהרגישו שלא יכולים להכנס לארץ אכן מתו במדבר
על פי ניתוח זה יש להבין מה היה חטאו של קורח שהעונש היה פתיחת פי הארץ
ואולי ניתן לומר כי הדבר המאפיין את האדם המקנא הוא כי אינו שלם בשום מקום ותמיד רוצה את האחר אין לו מקום שלם בעולם ואכן עונשו היה שאין לו מקום על פני האדמה

מוערבות

בעת בחירת המרגלים מצווה התורה על הפרמטרים כל נשיא בהם
שואלים המפרשים הרי צריך לומר מהם ועוד שרק בפרשה שעברה נבחרו נשיאים מי הם אלו?
מפרש השפת אמת ובדרך דומה הרשר הירש כי יש נשיאים שהם מחוץ לעם מעליו נציגי השלטון ויש נשיאים שהם חלק מהעם שהעם רואה בהם חשובים
המרגלים אמורים להיות קולו וכוחו של העם לא השלטון ולכן לא נבחרו נציגי השלטון. מהם
אלא הנציגים אשר חיים עם העם אשר באים מתוכו. כל נשיא בהם

מצווה ועושה

בתחילת הפרשה מתוארת פרשיית המרגלים על פי פשט הכתוב ניראה כי היוזמה הייתה של בני ישראל ומצד שני יש ציווי של הקבה על שליחת המרגלים
לומד השפת אמת כי השליחות הראשונה אכן נתבקשה על ידי בני ישראל ובראיה פיזית אכן קיימת סכנה של מאיסת ארץ ישראל מעניק להם הקבה תרופה והוא שליחת המרגלים כציווי מאת הקבה אדם שידבק במצווה ללא פניות חיצוניות הרי שבודאי יראה ויגיע לאמת

הזדמנות שניה

בפרשת השבוע מופיעה פרשת פסח שני שהיא הבסיס לרבים מעיני התשובה יכולת התיקון הקיימת בתורה
עם זאת יש לשים לב כי אמנם זכו ישראל לקיים את המצווה אך פרטיה שונים קיים בה עירוב של חמץ ומצה למדנו כי אכן קיימת הזדמנות שניה אך מעלתה שונה ממקימי במועדה

למשמעתה של ציפיה

בפרשת השובע מתוארת הקדשת של הלווים כתחליף לבכורות ישראל
בתיאור ההחלפה מתוארים שני תפקידים של הלווים לעבוד במקום בני ישראל ולכפר על בני ישראל
נושא העבודה במקום בני ישראל ברור - במקור היו אמורים לעבוד הבכורים ולאור חטא העגל נידחו ונבחרו תחתם הלווים
אבל מה ענין כפרה יש כאן כיצד עבודת הלויים מכפרת על בני ישראל וזאת בנוסף לעבודה שכבר הוזכרה
אולי ניתן לדמות לבן שהתרחק מאביו ורואה אחרים קרובים אצל אביו הרי שנוצר אצלו רגש של געגועים של רצון להתקרב ואולי זו היא מהות הכפרה היווצרות רגש הקינאה התאוה להתקרב הינה פן הכפרה בעבודת הלווים

גירות

חג השבועות ידוע כחגם של הגרים לאור הייחוס של דוד המלך ביום זה כהולדתו וכפיטרתו וכן קוראים את מגילת רות כהצגה של נושא הדירות
ואולי ניתן לומר כי הגירות הינה הבחירה ההכרה באמתות התורה דבר הנעשה מתוך הכרה ומחשבה ולא מתוך כפיה והרגל
ואולי גם קבלת התורה הנחגגת בשבועות מעידה על רעיון דומה אדם בא ואומר בכל שנה כי הוא מקבל על עצמו את התורה מחדש מעין גרות אישית בכל שנה ושנה

מנהיגות

בתחילת פרשת השבוע מונה התורה את מנהיגי ישראל. כחלק מן המנין מצמידה להם התורה תארים שונים בפסוק ד ראש לבית אבותיו. בפסוק טז קראי העדה. נשאי מטות אבותם. ראשי אלפי ישראל. ובפסוק  מד נשיאי ישראל
אולי מתוך הבנת משמעות השמות השונים אפשר להסיק מה היא מנהיגות
האברבנל מפרש כי למנין היו שני טעמים לטובת חלוקת הארץ והכנה למלחמה
ראש לבית אבותיו :מביא הרשר הירש שבכל שבט היו מספר משפחות וזה הוא אשר התקבל על ידי השבט להיות מייצג של כלל המשפחות התפקיד הראשון הוא להביא את דבר השבט מי חבר בו זו היא החלטה הנובעת מהשבט ומהכרת היחוס המשפחתי של כל אדם. בנקודה זו ניבנת חובה נוספת של המנהיג והיא להכיר את כלל המונהגים רק ראש המשפחה יכול לקרא ולהבין את ספר היוחסין כפי שמופיע ברשי כלומר תואר זה הוא המייצג את החלטת השבט בפני ההנהגה.
תואר קראי העדה הוא מעין כנסת האנשים שהיו נקראים לכל התיעצות מדינית והתנהלותית
נשאי מטות אותם נשיאים אלו היו מנויים גם על הכניסה וחלוקת הארץ תפקיד זה של לתת לכל אחד לפי חלקו וצרכו רמוז בתואר נשיא מטות אותם המיצג ומחליט לגבי מטות אבותם
אבל לנשיאים הייתה גם אחריות בעת לחימה היה אליהם להוביל את העם למלחמה בעת הצורך ולכן נימנו גם כראש אלפי ישראל כתיאור של מצביע במקומות אחרים
שני תארים אלו מתארים כיצד המנהיג צריך להביא ולממש את דבר ההנהגה בפני המונהגים
בתאור האחרון נשיאי ישראל נרמז שאמנם נשיאים אלו היו נציגים לשבט אם להבאת דבר הממשל אל השבט ואם להביא את דבר השבט אל הממשל אבל הייתה להם אחריות נוספת וזו לראות את טובת הציבור כולו ולא רק את טובתו של שבט אחד ולכן הם נשיאי ישראל

קוממיות

הגמרא במסכת סנהדרין מתארת את בית המקדש השלישי "עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלשים על שלשים אמות וחוקק בהם עשר ברום עשרים ומעמידן בשערי ירושלים שנאמר (ישעיהו נד, יב) ושמתי כדכוד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח" ומתארת את כניסת הבית בגובה של עשרים אמה. הגמרא שואלת על מימרא זאת מהפסוק המופיע בפרשתינו "מיתבי(ויקרא כו, יג) ואולך אתכם קוממיות ר"מ אומר מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון רבי יהודה אומר ק' אמה כנגד היכל וכותליו שנאמר (תהלים קמד, יב) אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל וגו'"

הפסוק מופיע בפרשה בסוף הברכות, הגמרא מבינה את הפסוק כתיאור העתיד לבא במקדש השלישי אבל אם נעיין בפרשה  "אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹת לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" הפסוק כסיום של פרשת הברכות מתאר הקבה את יכולתו בקיום הברכות האלו על סמך יציאת מצרים יכולתו ביציאת מצרים הינה המאמתת את יכלתו לקיים את הברכות גם לעתיד, כלומר הפסוק מתאר את העבר

אין ברירה אלא להסביר כי הגמרא מבינה פסוק זה לא בדרך של תיאור כוחו של הקב"ה אלא כברכה נוספת.

אם כן מה היא ברכת הקוממיות?

קוממיות מקבילה למושג ואשבור מוטות עולכם המופיע בפסוק

מפרש הספרא "ואולך אתכם קוממיות"-- בקומה זקופה שלא תהיו יראים מכל בריה"

הספרא מפרש מצד אחד ברמה הפיזית - בקומה זקופה בריה הנושאת עול -הולכת בצורה כפופה, העול המשא גורם לכפיפות הקומה ברכת הקוממיות הינה זקיפות הקומה

ומה מכביד על האדם? מפרש הספרא כי הפחד היראה מאדם אחר הינה המכבידה על האדם ולכן הליכת הקוממיות הינה בקומה זקופה ללא מורא מכל, הברכה היא חוסר הפחד מאדם אחר

הנציב מפרש את הפסוק בצורה מעט שונה, גם לשור ישנם זמנים בהם אינו עובד ואין עליו את העול אך מוכן הוא לעבודה. השיחרור מגיע לא לאור אירוע נקודתי של הסרת העול אלא בתודעה של חוסר אפשרות לשיעבוד וכך מפרש הנציב "בדעת גבוהה וחפשית כאלו בטוחים המה שלא ישתעבדו לעולם. ולמדנו מדהבטיח הכתוב שישבור העול שלהם ש״מ שבטבע שלהם מיועדים לגלות:" כלומר אין זו סתם הליכה פיזית זו תודעה מהותית של חוסר ביכולת להשתעבד תודעת האדם החופשי. הברכה היא לפי הנציב היא ברכה שמשנה את תודעת האדם לא רק עצם השיחרור אלא שינוי התודעה זו היא הברכה

נימצאנו שיש כאן שתי ברכות הסרת העול - הוצאה פיזית של הדאם מהגלות ואילו במדרגה שניה הוצאת תודעת השיעבוד מהאדם וזאת היא הליכת הקוממיות.

חזל קיבלו השראה מפסוק זה ושיבצו ברכה זו מספר פעמים בתפילה: בברכת המזון "הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבּוֹר עֻלֵּנוּ מֵעַל צַּוָּארֵנוּ, וְהוּא יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיוּת לְאַרְצֵנוּ." ובתפלית שחרית - ברכות קריאת שמע "וּשְׁבור עול הַגּויִם מֵעַל צַוָּארֵנוּ וְהולִיכֵנוּ מְהֵרָה קומְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ." ועוד

ליושבי ארץ ישראל עלתה השאלה האם לא נכון יותר לומר "...והוא יוחליכנו קוממיות ב ארצינו" שהרי אנו כבר בארץ? שאלה זו מופיע בכחמים שונים כבר לפני מעל לחמש מאות שנה

המהרם חביב מוכיח כי הנוסח המקורי היה לומר הליכת קוממיות בארצינו וכך ניתקנה הברכה למרות שישראל היו בארצם עדיין היו שרוים תחת שילטן זר ולכן ברכו על הליכה עצמאית בישראל "נ"ל דכשהיו שרוים על אדמתם וידם תקיפה על אומות העולם לא היו אומרים בלשון הזה כלל, והם היו אומרים הלשון כפי הזמנים, דבזמנם היו מבקשים להמשיך מלכותם ושיהיה ידם תקיפה על אומות העולם, ולא בלשון זה שאנו אומרים ושבור עול הגוים מעל צוארנו והוליכנו וכו', וא"כ אנחנו הדרים בארץ ישראל שפיר עבדינן לומר: בארצנו, והדרים בחו"ל בלמ"ד"

די לסיאוב

בפרשת השבוע מופיע הפסוק : "דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי--אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי, אֲנִי יְהוָה"
מבנה הפסוק קשה מה היחס בין תחילת הפסוק לבין סופו ? מי הם "הם" אשר מיוחס בסוף הפסוק
מרבית הפרשנים מייחסים את "הם" לכהנים ומפרשים כי כי יש כאן אזהרה לכהנים גם על קרבנות עצמם (רשי) או על קרבנות נוספים (רמבן)
ואולי ניתן לפרש בדרש שונה, הרמבן מביא פירוש "על דרך האמת" שסוף הפסוק בא לפרוש מי הוא מקור הקדושה - הקב"ה
ידוע כי בכל מערכת היררכית צפון פוטנציאל של סיאוב, סיאוב זה נובע מזהות מוגזמת בין בעל התפקיד לבין השררה מקור הכח , כאשר בעל השררה מזהה עצמו ככח עצמו ונוטה לזלז בכפופים לו ובקרבנם ואולי על כך בא הכתוב להזהיר, שהכהנים לא יזלזלו בקרבן בני ישראל ("שם) שהרי הקרבן אינו עבור הכהנים אלא עבור הקב"ה והוא מושא ההקדשה

למהותו של הזכרון

יום הזכרון הוא יום אבל ציבורי על האישי על האנשים שכבר אינם ואין אדם שלא מכיר את החייל ההוא או את זה שנפגע בפיגוע
אבל אולי צריך להסתכל על יום הזכרון גם בזוית של צמיחה בזוית של תקוה. להבין כמה הרבה נתנו על מנת שנוכל לעמוד פה ביום הזכרון. מה המחיר ששילמנו ואולי גם נשלם עבור העמידה מאחורי הערכים שלנו. וכן העוצמה של יום הזיכרון נובעת מהכרה שזה הוא המחיר אבל הערכים האלה ראויים למחיר הזה
השאלה היחידה היא האם אנחנו ראויים לערכים אלה?
מתוך הכאב הצער והחדלון צומחים חיים גדולים. חיים בעלי תוכן חיים של ערכים

קהל ישראל

פרשת קדושים נאמרה מול כל קהל ישראל
השאלה מדוע נאמרה פרשה זו מול כל ישראל
רשי מבאר כי פרשה זו נאמרה בהקהל היות ורוב גופי תורה תלויים בה
הנציב מפרש כי פרשה זו מציבה רף אישי. להבדיל ממצוות שהרף זהה בקדושה במידות שהן מעבר למצוות לכל אדם יש את המקום המתאים לו ולכן נאמרה הפרשה לכל ישראל כל אחד לפי המתאים לו

קדושה קהילתית

פרשת קדושים דנה מי הוא הקדוש
רשי מגדיר את הקדוש כפרוש מעריות
בדתות אחרות נהוג כי על מנת להגיע לקדושה על האדם להיבדל מהציבור
פרשת קדושים בפרט והיהדות בכלל מציגה מודל שונה הפרשה דנה בשילוב הראוי של האדם בחברה המטרה היא בנית חברה קדושה ולא רק יחידים

ארבע וחמישה

מדין תורה הגנב חייב בכפל טבח או מכר משלם ארבעה וחמישה
פוסק הרמבם כי אם השחיטה אינה שחיטה כשרה כלומר הריגה סתם של הבהמה אין הגנב מתחייב על הטביחה ומשלם רק כפל
הסיבה לעונש הנוסף בטביחה או מכירה מסבירה הגמרא היא כי נשתרש בחטא לא שעשה חטא נוסף אלא שהעמיק בחטא
ואולי אפשר להסביר כי השוחט מקפיד לשחוט כהלכה ועל ידי כך מביע כי סדר העדיפיות שלו שונה נשתרש בחטא של שימת הדגש בין אדם למקום ולא בין אדם לחבירו

לטעמו של איסרו חג

מבאר ערוך השולחן בתחילת הלכות פסח כי בחג היו מקריבים מלבד עולת הרגל גם שלמים וכידוע שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד. אם כן אכילת שלמי הרגל מסתיימת יום לאחר הרגל וזה הוא מקורו של איסור חג

קרבה מקלקלת השורה

בתחילת הפרשה מופיע ציווי של הקבה למשה על כניסת כהן גדול לקודש הקדשים באזהרה מופיע כי נאמרת אחרי מות שני בני אהרון
השאלה הפרשנית היא למה נכנסה האמירה על מות בני אהרון
רשי על פי הגמרא מבאר כי אזהרה המלווה בתיאור אירוע חדה יותר ולכן נאמרה
הרמבן מבאר כי זו אינה אזהרה אלא תיאור זמן
עדין יש לשאול מדוע אזהרה זו נאמרת למשה ולא לאהרון
מפרש אור החיים הקדוש כי אזהרה זו ניתייחדה למשה. יכול המנהיג האדם הקרוב לחשוב כי מידת קרבתו אל האל נותנת לו פריוולגיות זכויות להתנהגות אחרת בא הקבה ומזהיר את משה ראה את בני אהרון שהיו  במצב קרבה שנאמר בקרבתם ואם זה עדיין אין לעבור את הגבול

דיינו

בהגדה של פסח הפיוט דיינו מצוינים שלבים שונים בגאולה ועל כל אחד אנו אומרים דיינו
יש לשאול האם באמת כל שלב מספיק? ברור שלא
אלא שכל שלב הוא מספיק כדי להודות עליו. על אחת כמה וכמה שיש חובת הודאה על הכל
על פי המלבים

כנגד ארבע בנים דיברה תורה

אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאל
אולי יש ארבע בנים אבל כל אחד מהם יחיד ומיוחד וצריך ממש להתחשב בו כבן יחיד שחוזרים על המילה אחד

הנס של שבת הגדול

למה נקראת השבת הגדול? למה נידרשו ישראל ליקח שה?
מפרש הרב דרוקמן כי בני ישראל היו עבדים והמטלה הקשה ביותר היא היא להוציא את העבדות מהאנשים מטרת לקיחת השה הינה התעוררות האדם ליציאה לחרות על ידי פעולה זו יצר את התשתית הנפשית האישית של היציאה

זאת תורת המצורע

הפסוק בתחילת הפרשה פוסק זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו
והרי ביום טהרתו כבר אינו מצורע ולמה עדיין נקרא כך ובדגש
ניתן להבין מאור החיים כי הרי המצורע נעשה מצורע לאור פעילות חברתית שאינה ראיה הנובעת לפחות בחלקה מחוסר הבנה נכונה של המציאות אם כן רק ביום טהרתו רק כשהגיע כבר לכלל הכרה בפער למעמדו כמצורע ראוי הוא להגיע לידי טהרה
לפני כן אף לא הכיר בכך

עמלנו אלו הבנים

בהגדה של פסח מובא ואת עמלנו אלו הבנים שנאמר וכל הבן הילוד היאורה תשליחהו וגו
השאלה היא מה הקשר בין הטענה לבין הראיה
שמעתי מהרב מיכה הלוי משמו של המלבים כי עמל הינו מאמץ ללא שכר ללא תועלת ואן כן פשוט גזרת המצרים גרמה להריון בנים להיות ללא תועלת עקב ההוראה להריגת הבנים

למכה מצריים בבכורהם

על פי המדרש שהבכורים במצרים נילחמו עימהם (עם המצרים) וזאת לאחר שהודיע משה על מכת בכורות נילחמו המצרים עם פרעה 

בין פסח לשבת

ערוך השולחן בתחילת הלכות פסח עומד על הקשר שבין שבת לפסח
שבת היא האות הגדול על בריאת העולם ואילו פסח הוא האות הגדולה על הבחירה וההשגחה אין משמעות לעולם ללא השגחה ובחירה ואין משמעות להשגחה ובחירה ללא הבסיס בריאת העולם