יעקב וישראל

בפרשת השבוע מקבל יעקב את שמו השני ישראל

מפרש הרב סבתו שלא רק שמות יש כאן אלא תפיסות עולם יש כאן
יעקב - הרודף אחרי אחרים, הפעילות היא ביחס לאחרים
ישראל - המוביל השולט הפעולות מבוצעות מצד ערכם העצמי ושכל האחרים ירדפו אחרי

בדומה ניתן לראות גם באמהות

לאה- כדמות הרודפת אחרי המציאות (החל מפרשת הנישואים, פרשת הדודאים ואילו בשמות הילדים המתיחסים בכל העת אל הציבור)
אל מול רחל - המעצבת את המציאות כרצונה ומנה להשפיע

במקביל ניתן לראות גם כי כל שיטת פעולה מין זו גובה את מחירה
הדמות הפסיבית שמצד אחד חייה בשלום ומצד שני לא מגיעה לכדי עמדת השפעה
והדמות האקטיבית שאכן משנה את המציאות אך נפגעת ממנה לא מעט

חיים שיש בהם יראת חטא

מפרש הרב קוק שבדרקי החיים ישנה יראת חטא, אין חיים של בית מדרש וחיים של שוק אלא שבתוך כוחות החיים עצמם, משא ומתן, חינוך ותרבות וכו בהם יש את יראת החטא

עלי קללתתך

בתחילת הפרשה מרגיעה רבקה את חששו של יעקב על ידי האמירה עלי קללתך, הקללה שאתה חושש שיקללך יצחק עלי היא

הרשבם מפרש כי היתה בטוחה שיצחק לא יקלל לאור ההבטחה שקיבלה ורב יעבוד צעיר

דעת זקנים מבעלי התוספת מפרש כי במידה ויקלל , יקלל אותי את רבקה ולא אותך

במהלך הלימוד עלה פירוש אחר כי רבקה אמרה אני מוכנה לספוג את הקללה שאתה יעקב תקלל אותי במידה ויצחק יבין את המהלך

עבדות ועצמיות

כאשר שולח אברהם שליח למצוא אישה ליצחק, אין אותו איש מוזכר כלל בשמו (הפרשנים פרשו שזהו אליעזר עבד אברהם) התורה מכנה אותו עבד ולעיתים כאיש, גם כאשר מציג את עצמו בפני לבן הוא עבד אברהם , בטל לחלוטין לשליחות שניתנה לו על ידי רבו

בכי ומספד

בכי היא יציאה של הרגשות הממד האישי הבאובדן של מת

מספד הוא סיפור מעלותו של המת ודרכי חייו הצד השכלי של האובדן וגם הצד הפומבי יותר

מסופר כי אברהם בא לספוד לשרה ולבכותה כפה את המימד הציבורי על המימד האישי

קול קרא והלכתי

שואל השפת אמת על הפרשה, מי זה אברהם לא שמענו עליו או על צדקתו קודם ופתאום אנו מתבשרים שהקבה קרא לו, עונה השפת אמת כי הקבה קורא לכל אדם בעולם היחודיות של אברהם היא העובדה כי שמע את הקריאה. וזה הסימן על גדולתו

לך לך

בפרשת השבוע מצווה הקבה על אברהם לך לך מארצך ממולדתך מבית אביך כולן הוראות שליליות ואחרונה כהוראה חיובית אל הארץ אשר אראך.

מצאנו  שאברהם אכן עוזב את מקומו הראשון ואולי ניתן למצוא בעקדה כאשר הקבה אומר לאברהם לך לך אל ארץ המוריה את ההשלמה של הציווי אל הארץ אשר אראך.

צדיק תמים

בתחילת הפרשה מתארת התורה את נח בשלוש מידות של עובד ה

איש צדיק - נותן לכל דבר את חלקו הראוי לו, מקיים את המצוות

תמים - שלם, עבודת ה מתוך קבלה והשלמות

את האלוקים התהלך נח - ההליכה עם הקבה מביעה גם אקטיביות השלמות המלאה בקשר

תוכנית ומציאות

בסוף מעשה הבריאה מסכם הכתוב את הבריאה כ והנה טוב מאוד

כאשר יורדים לפרטים ומעמיקים בפסוקים עולה כי קיים פער בין התיכנון לבין המעשה. לדוגמא

1. בריאת העולם במידת  הרחמים ולא במידת הדין

2. השוני בבריאת המאורות

3.  עץ פרי לעומת עץ עושה פרי

ועוד

אלא שישנו כח במחשבה וישנה פרקטיות במעשה ושניהם טובים מאוד

אסוף את המעשים

בימי ראש השנה ויום הכיפורים אנו מתייחסים  לעבודתו הרוחנית של האדם מתקנים את הלב ואת הרוח

חג סוכות הוא חג מעשי, בניית דירה איסוף יבול ופרנסה חג מאוד מעשי

הזוהר מבדיל בין שתי הופעות של הקבה באדם ובעולם (על פי הפירוש של פניני הלכה) האור הפנימי הנובע מליבו ורוחו של האדם המייצג את מעלותו הרוחנית של האדם ואת האור המקיף הנובע מהשפעת האדם בעולם מפעולות האדם בעולם

חג הסוכות הוא החג שמטרתו לתקן את מעשה האדם בעולם להחדיר בליבו כי הקבה הוא המוביל גם את הצד הפיזי של העולם

בכך סוכות הוא המשכו של יום כיפור וראש השנה שמתקן את רוחו של האדם וחג הסוכות ממשיך את התיקון לצד המעשי של האדם

היכולת לקחת את המסרים של החגים הן בפן הרוחני והן בפן הפיזי הם המסר של כלל תקופת החגים ואולי גם של שמיני עצרת חג שמצד אחד עוסק בתהליך פיזי ומצד שני הרוחני בשמחה שתפסת הפיזית אך מקורה רוחני נפשי

אתה תבוא

בתחילת הפרשה כאשר משה מצווה ליהושע ואומר את תבוא את העם הזה אל הארץ וכו. השאלה הפשוטה היא מדוע תבוא ולא תביא
מביא התרגום (ואחריו רשי) תבוא עם העם
וניתן לפרש בשני דרכים
אור החיים - הביאה לארץ מובלת על ידי הקבה כמופיע בפסוקים ולכן אתה תבוא עם העם שהרי הקבה הוא המנחיל
הכלי יקר -  הנהגת הביאה לארץ אינה הנהגה של כפיה אלא של רצון והתחשבות אתה תבוא לשון של החלטה משותפת
בסוף הפרשה מופיע ציווי אתה תביא אל יהושע וניתן להגיד שיש כאן שני דוברים כאשר מצווה הקבה (בסוף הפרשה וכן מופיע ברשי) הוא מצפה מהאדם לפעול לתקן ולכן הציווי על יהושע הוא אתה תביא ואילו בתחילת הפרשה שאלו הם דבריו של משה הוא מעין אומר ליהושע כן אתה תפעל ותעשה אבל דא לך שבסוף הכל מאת הקבה אתה תבוא

באהבה ברצון

בתפילת רצה אנו אומרים ואישי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל
מה היא אהבה בהקשר זה אלא שאהבה מביע רחמים ורצון וכך את תפילות בני ישראל תבל הרחמים ולא מתוך קושי

אמותה הפעם

כאשר רואה יעקב את גדולתו של יוסף אומר אמותה הפעם ראו פנך לא פיללתי וכו
הפירוש הפשוט הוא כי יעקב שמח ואמר שעתה הוא מוכן למות כאשר ראה שוב את יוסף
מפרש השלה בדיוק הפוך אוי לו לאב שניזקק לעזרת בניו אמותה הפעם שאני סמוך על שולחנך

הקשרו של חטא

הרב זקס מפרש את המושג חטא כדבר שנעשה שלא בהקשר הנכון -מקום, זמן חברה
חטא מלשון להחטיא, לא לדייק
אנחנו יודעים שעברה גוררת עברה ואולי ניתן לומר כי החטא גורר את האדם עימו לכדי ההקשר בו היה נכון וכך החטא מוציא את האדם ממקומו הנכון מהקשרו הנכון לכדי מציאות מעותת בה החטאים נכונים
חזרה בתשובה היא הדיוק החזרה למקום ולזמן החזרה לשיגרה להקשרו הנכון של אדם

ערך שפתיים

הן בני ישראל לא שמעו אלי ואנוכי ערל שפתיים
מפרש בשפת אמת כי העובדה שבני ישראל לא שמעו אל משה היא הסיבה שהוא ערל שפתיים שאין דבריו נשמעים באוזניהם לא פער פיזי אלא ביכולת ההעברה כאשר השומע לא פנוי לשמוע הרי הדובר הוא כערל שפתיים

ועשית עולה

בקרבן ראש השנה הפסוק בפרשת פנחס אומר ועשית עולה להבדיל משאר המועדים שנאמר והקרבת עולה, מה פשר שינוי הלשון
הגמרא במסכת קינים אומרת כי פר זה לא סתם קורבן הוא אלה נעשים בו דברים הרבה (שופר חלילים ועוד) וכל זה הוא דרך להעלות את מעשה הבריאה לקבה
בירושלים(רה, פה, הח) אומר כי מיצא אדם זכאי מראש השנה הרי שנעשה בריה חדשה מעין עושים אדם על ידי הקרבן בוראים עולם בראש השנה
הרשר הירש הולך בכיוון שונה ואומר כי בראש השנה אדם מרוחק מאלקיו ולכן הוא עושה מעשה טכני אבל לא מגיע לזכות של קרבת אלוקים שמגיעה בחגים הבאים

על התפילה

בפרשה נדיחת תפילתו של משה רבינו
שואל השפת אמת ומה על התפילות שלנו?
ומחדש הרב ורד על פי פירוש השפת אמת כי יש שלוש כוונות בתפילה
הראשונה למעלות  צרכי האדם האדם קרב אל הבורא ומבקש על מילוי צרכיו
השניה על כבודו של הקבה בשליטתו בעולם
והשלישית על השלמות אם הקבה  מוביל את העולם והקבה שלם הוא כיצד יתכן כי קיים חסרון בעולם (בדעת, ברפואה, בפרנסה וכיוב) יוצא כי התפילה היא על שלמות העולם באמת ומתוך כאב על חוסר השלמות הקיים מבקש האדם על צרכיו

אחדות ואחידות

בנים אתם לה' אלוקכם נאמר על האיסור בלעשות קעקוע
מפרש הרב פירון כי יש ענין בנראות הזהה של בני האדם לשדר את המסר של בנים אתם אחים אתם הרצון לשנות דבר מה בגוף האדם משמעותו להראות שונה מאחי ומצווה התורה על אחידות האנשים על מנת להגביר את תודעת האחווה שינהם

ניתן אולי להסביר גם באמצעות רעיון זה את ברית המילה כשינוי בין יהודי לגוי שהוא אמנם שינוי חיצוני - בגוף אבל במקום נסתר כך שבחיצוניות יש אחווה אך בפנימיות יש אחווה יהודית

לבחור כל הזמן

הפרשה פותחת בפסוק הידוע "ראה נתתי לפנך היום את החיים ואת ...."
אחת השאלות לגבי הפסוק היא מה משמעות המילה היום למה לא אתמול או מחר?
מפרש הרב אייל ורד על פי דברי השפת אמת, כי הבחירה נתונה בפני האדם בכל רגע ורגע בכל יום ויום מתחדשת לאדם הבחירה האם לעשות טוב או רע
העובדה כי אתמול נהג בדרך מסוימת אינה מכריחה אותו היום לנהוג בדרך זהה.

רעיון זה של הבחירה המתחדשת בכל יום ויום הינו מצד אחד חובה גדולה בכל רגע ורגע לבחור להיות אקטיבי ולבחור בטוב ומצד שני מכילה תקוה גדולה שאין באמת לשקוע בחט אלא בכל רגע ורגע מתחדשת באדם היכולת בלבחור בטוב

טהרת הלב

בפרשת הלחימה מול מדין עולות מספר שאלות
1. הקבה מצווה על נקמת בני ישראל ואילו משה אומר לעם נקמת הקבה
2. פנייתו של משה לכלל העם לגיוס לוחמים ולא למנהיגים
3. לשון הפניה החלצו
4. הצורך בהשמדת בשלל וכעסו של משה בסוף המלחמה על מה הוא בא

ואולי ניתן לומר כי מלחמה זו הינה המלחמה הראשונה אותה עם ישראל יוזם ולא מגיב, השורש של המלחמה הינה הצעקה מדם הלב על הפשע הגדול שעשו מדין ועל הפגיעה בעם ישראל והקבה
יציאה למלחמה מתוך כאב כה גדול מחייבת טהרת הלב התלויה בדעת של כל אדם (בדומה מעט לפנחס) ולכן פונה הקבה לעם בלשון החלצו מי שליבו בוכה בקרבו על כבוד הקבה, משה חושש מנגיעות זרות תאוות דם תאוות ממון וכו ולכן מדייק לפניה אל הציבור ואל הלב, בצורה דומה בסוף הלחימה חשש משה להיות ללב שאינו נקי ולכן נרעש מהשארת הנשים בחיים.

משכן הזמן

אוהל מועד היה המוקד הרוחני של בני ישראל בזמן הנדודים במדבר, הפירוש הפשוט של אוהל מועד הוא בית הועד המקום אילו מתכנסים כל העם המקום המרכז את כולם,
אך אונקלוס וכן תרגום יהונתן מפרשים את אוהל מועד כמשכן הזמן מצד אחד המקום אילו מגיעים מזמן לזמן ומצד השני מקום זמני להבדיל מהמקדש שהוא מקום של קבע
ואולי ניתן גם לומר שהוא מקום על זמני מקום הנמצא בהווה אך מסתכל על העולם מקצה לקצה.

ברית יעקב יצחק ואברהם

לאחר הקללות בפסוק נחמה אומר הקבה וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר  
הרשר הירש מדייק לא כתוב ברית את יעקב ואת יצחק וכו הברית אינה עם יעקב אלא שם הברית היא יעקב כלומר ישנו סוג ברית הנקרא אברהם וסוג ברית הנקרא יצחק וסוג ברית הנקרא יעקב. בריתות אלו הינם בריתות השתנות יחסית לגילויי ה בעולם ומביעות דרכים שונות של השגחת הקבה בעולם

שופטים

המגילה פותחת ויהי בימי שפוט השופטים ומוכר המדרש כי היה דור שדפט את שופטיו
אולם מדרש נוסף הור כי היה דור שמערכת המשפט עמדה בראש וקשר בין בני אדם הובל על ידי המערכת המשפטית ואולי בנטיה המוגזמת לדין תלוי חלק מירידתו של הדור

הסכמה ורצון

על פי דברים של הרב עילאי עופרן

יש הבדל בין הסכמה לרצון, רצון מביע הסכמה פנימית עצמאית שלא מתוך הכרח ואילו הסכמה יכולה לבוא מתוך אילוצים (הרב עופרן מביא כדוגמא טיפול רפואי קשה שאדם לא היה בוחר בו אבל מסכים מתוך אילוץ רפואי)
בעולם הכלכלי נפוצה האמרה כי מותר לעשות הכל תחת הסכמה
בפרשת השבוע באה התורה ואומרת כי במקרים מסוימים (ריבית, קרקעות) אמנם יש הסכמה אבל אין רצון האילוץ יכול להביא את האדם להסכמה לשערי הגהינום ובמקומות אלו באה התורה ומגבילה את היחסים בין בני האדם.
על מנת לשמר את האיזון מול כלכלה חופשית מגבלה זו לא נתונה למרות של המדינה או השופט אלא לאדם השני, החובה לברר את רצונו של בעל הדין מוטלת על כתפי המלווה על לוודא כי המעשים אכן נעשים ברצון ולא רק בהסכמה

שלא נהגו כבוד זה בזה

אבלות ימי הספירה היא על מותם של תלמידי רבי עקיבא על החורבן התורני שמת הדור הממשיך התלמידים מתו לא הרבנים אלא התלמידים אלה המלמדים יותר מכולם.
הגמרא אומרת כי תלמדי רבי עקיבא נפטרו כי לא נהגו כבוד זה בזה.
כבוד הוא מקום! הן פיזי והן רוחני
מעלתו של תלמיד הינה ההבנה כי אני לא יודע הכל יש לי עוד הרבה ללמוד זה נעשה על ידי ענווה על ידי מתן מקום לדעות אחרות,
תלמידי רבי עקיבא נפטרו כי לא נתנו כבוד זה לזה , כי יצאו מגדר תלמיד המרבה את השלום

כי ישרים דרכי ה'

הנביא הושע בסוף הפטרת התשובה שהיא גם סיום הספר פסוק האחרון אומר "מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי יהוה וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם"

נחלקו הפרשנים בהבנת הפסוק מה הם דרכי ה' המוזכרים? מה משמעות המושג ישר? מה ההבדל בין הצדיקים והפושעים ביחס לדרכי ה' אלו?

תרגום יונתן מפרש כי כי דרכי ה' הינם נבואות הושע המוזכרות וצדיקים שילכו בדרכי ה' יזכו לחיי העולם הבא ופושעים שלא ילכו בם (הוספה של התרגום) ילכו לגיהנם.

הרדק פירש בשפתו "...ובהשלים הושע נבואתו אמר: מי בכם ויבן אלה התוכחות שדברתי עד הנה. כי ישרים דרכי יי'  .... וצדיקים ילכו בם - כי יכירו וידעו "כי כל דרכיו משפט" (דב' לב , ד); ואם יראו צדיק ורע לו או רשע וטוב לו , יחשבו כי הכל אמת ודרך ישר מהאל יתעלה... ופושעים יכשלו בם - כי יאמרו: אין מסדיר ומנהיג בעולם ואיננו בדרך ישר , כי הצדיק - יבואנו רע , והרשע - יבואנו טוב"

כלומר הרדק  אומר כי הנהגת הקבה הינה בדרך ישרה ההפרש בין הצדיק לרשע הינה בקבלת אפסות האדם מול ישרות ה' – אין אנו יכולים להבין את מעשיו של הקבה בקוצבו את חייו של אדם.

הגמרא מתייחסת לפסוק זה בשני מקורות שונים ומביאה אותו כהסבר מעשים,

הראשון במסכת נזיר "אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: (הושע יד) "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם"? מָשָׁל לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁצָּלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶם, אֶחָד אֲכָלוֹ לְשֵׁם מִצְוָה, וְאֶחָד אֲכָלוֹ לְשֵׁם אֲכִילָה גַּסָּה. זֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשֵׁם מִצְוָה: "צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם", וְזֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשֵׁם אֲכִילָה גָּסָה: "וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם אָמַר לֵיהּ רַבִּי לֵוִי: הַאי, 'רָשָׁע' קָרִית לֵיהּ?... אֶלָּא, מָשָׁל לְלוֹט וּשְׁתֵּי בְּנוֹתָיו, הֵן שֶׁנִּתְכַּוְּנוּ לְשֵׁם מִצְוָה: (ישרים דרכי ה') "וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם". הוּא שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְשֵׁם עֲבֵרָה: "וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם"."

כלומר מדובר באותו מעשה פיזי הנעשה על ידי שני אנשים אך בעלי כוונות והכוונה היא המשנה את ערכו של המעשה.

בצורה דומה במסכת בבא בתרא מתאר ר יוחנן התלבטות "ת"ר ואין עושין את המחק צדו אחד עב וצדו אחד קצר זלא ימחוק בבת אחת שהמוחק בבת אחת רע למוכר ויפה ללוקח ולא ימחוק מעט מעט שרע ללוקח ויפה למוכר על כולן אמר רבן יוחנן בן זכאי אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר אם אומר שמא ילמדו הרמאין ואם לא אומר שמא יאמרו הרמאין אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו איבעיא להו אמרה או לא אמרה אמר רב שמואל בר רב יצחק אמרה ומהאי קרא אמרה (הושע יד, י) כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"

כלומר דן רבן יוחנן בן זכאי האם לדבר על שיטות רמאות שמא ילמדו הרמאין, ומכריע כי חובתו היא להגיד את דברו והיחס למעשה זה התלוי בשומע הינו בבחינת כוונה המאפשרת את שני הכיוונים

כלומר ניתן להסביר את הפסוק על פי הגמרא כי דרכי ה' הינם ישרים וניכוחים ומובילים לדרך הישר אך ישנן מצבים בהם ניתן להבין את את הדברים גם בצורה שאינה הגונה על כך עונה הושע כי כונתיהם של הצדיקים הינם ישרות ומובילות לכדי טוב לעומת הרשעים שכוונתיהם מובילות אותם לפי פחת בפירוש לאותם דברים

אחי  גידי גדעון היה איש של בית המדרש והיה איש של חיי המעשה של נסיון לקיים את דרכי ה' בצורה ישרה בצורה המביאה לחיים בעולם הזה ובעולם הבא

וברשותכם ארצה לסיים בקטע מן הבקשה שבני עדות אשכנז אומרים בהוצאת ספר תורה בימי חג ומועד " וּבְכֵן יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ. שֶׁתְּזַכֵּנוּ לַעֲשות מַעֲשים טובִים בְּעֵינֶיךָ וְלָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים לְפָנֶיךָ. וְקַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְותֶיךָ כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה לְחַיִּים טובִים וַאֲרוּכִים וּלְחַיֵּי הָעולָם הַבָּא... וְהַבּוטֵחַ בה' חֶסֶד יְסובְבֶנְּהוּ אָמֵן:"

היכולת לשיר

בשביעי של פסח על פי המסורת חצו בני ישראל את ים סוף ובבוקר קראו שירה את שירת הים - כהודאה על הנס
יש מקום לשאול מדוע לאחר קריאת ים סוך רואים אנו את אלמנט ההודאה של בני ישראל (שירת הים) ואילו לאחר יציאת מצרים לא הודו בני ישראל לקב"ה. ניתן לענות על שאלה זו במספר דרכים:
1. כאשר יצאו ממצרים לא ידעו בני ישראל האם האם יוצאים לשלשה ימים (כפי שביקש משה) או שזו ליציאה לצמיתות, חוסר המודעות הזו והעובדה כי ההצהרה כי היציאה זמנית גרם לבני ישראל שלא לפתוח בשירה מתוך גאולה שלמה, לאחר שראו את מפלת המצרים על הים הבינו כי היציאה הינה לתמיד ולכן הודו בשירת הים על ניסי הים וגם על ניסי מצרים.
2. קשה לאדם לתפוס את משמעות הרגע כאשר הוא נמצא במהלכו (ניתן לראות דברים דומים גם בחנוכה ובפורים שקביעת החג נעשית לאחר זמן) - במהלך ההתרחשויות קשה לתפוס את מהותם וניצרכו בני ישראל למספר ימים להבנה של גודל הנס ולהודות עליו
3. יציאת מצרים הייתה מתחת יד משעבד ואילו חציית ים סוף היתה השמדה של המשעבד היציאה הסופית ולכן זו היא המשמעותית יותר

אכילת פסח על השבע

ידוע שמצת אפיקומן הינה כתחליף לאכילת קרבן פסח.
יש לדון שני צדדים בזמן אכילת קרבן פסח
1. מדוע אוכלים אותו דווקא בסוף הארוחה "כמנה אחרונה"
2. מדוע אסור לאכול אחריו

אכילת קרבן פסח בסוף הארוחה

התוספתא בסוף מסכת פסחים אומרת "חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה כדי שיהא פסח נאכל על השֹבע" - יש דין מיוחד בקרבן פסח לאכלו על השבע ולא מתוך רעבון (דין דרבנן), הירושלמי מביא שהטעם הוא מפני איסור "ועצם לא תשברו בו", כלומר דין טכני בפסח כדי לא להגיע לשבירת עצם יש לאוכלו בניחותא ולא מתוך רעב (וכן מופיע בתוספות פסחים קכ עא)

רשי וכן תוספות מפרשים "על השבע. שיהו נהנין באכילתו ותיחשב להן" וניתן להבין את דבריהם בכך שכשאדם רעב הוא לא פנוי באמת להנות מטעם המאכל ולכן ממתינים עם מרכז הארוחה האוכל המיוחד עד לשלב בו פנויים ריגשית וגופנית להנות מהאוכל מהטעם מתוך ישוב הדעת ולכן נאכל על השבע.

גישה הבנה נוספת הינה: "מר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י)? משל, לשני בני אדם שצלו את פסחיהן. אחד אכלו לשום מצוה, ואחד אכלו לשום אכילה גסה. זה שאכלו לשום מצוה - וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשום אכילה גסה - ופושעים יכשלו בם. אמר ליה ריש לקיש: האי רשע קרית ליה? נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר, פסח מיהא לא קא אכיל? (הוריות י ע"ב)." כדי שקרבן פסח יהיה נאכל לשם מצוה ולא לשם אכילה גסה - לשם מתן עומק רוחני ולא רק צורך גופני, ניתן להרחיב כי קרבן פסח הינו צורך בלהגדיר את ישראל מעל לעולם הגופני לעולם רוחני לא בהזנחת הגופני אלא במתן ערך נוסף לא כעבדי הקבה כקידוש החומר) (על פי גמרא נזיר כג עא) ואכן פסק הרמבם שאכילת פסח על השבע היא מצוה מן המובחר אך לא לעכב

בטעם שאין אוכלים אחרי קרבן הפסח

יתכן הוא מצד שיאשר טעם קרבן ומצה בפיו (תוספות פסחים קכ עא|)

ויתכן שהוא השלמה למה שאמרנו לעיל שהוא סוג של אכילת מלכים שהיו אוכלים את המאכל הטוב יותר בסוף הסעודה 

מעבדות לחירות

בחג הפסח חוגג עם ישראל את הפיכתו לעם עצמאי. יציאה מעבדות לחירות אינה רק יציאה מתחת יד משעבד אלא גם שינוי נפשי, מציאות בה גורם אחר שולט על הזמן, על הפעולות, על סדרי העדיפויות, על הערכים וכו - זו משמעותה העמוקה של עבדות, מציאות בה האדם עצמו מחליט על ערכיו על סדרי העדיפויות שלו על הפעולות שלו זו היא חירות.
לא חופש ממחויבות אלא היכולת להחליט על התחיבויות וערכים בצורה עצמאית.
לכל אדם יש את הנקודות בהן הוא מוכפף לדעת אחרים פסח קורא לנו לפתח חירות להבין מה נכון לנו ולפעול לפיו. חג פסח שמח וכשר, עינן

מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים

על פי סידור אבודרהם

אפילו כולנו חכמים שיודעים את דרכי ה, כולנו נבונים שמבינים את כוונת המצוות, כולנו זקנים שכבר שמענו כמה פעמים, כולנו יודעים את התורה, עדין מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים בשמחה והודאה
כי העובדה שבעל הנס חוזר ומספר את ניסו מדגיש את חשיבות הנס, החזרה היא לא רק הבנה אלא היא השמחה על היציאה ממצרים לפיכך לא רק סיפור יש כאן אלא בשמחה והודאה

מתחיל בגנות ונסיים בשבח

בגמרא מחלוקת אביי ורבא, רבא אומר כי העקר היא עבדות מצרים ואילו אביי אומר כי העיקר גנות של עבודה זרה
נפסקה הלכה כרבא ולכן מתחילים בגנות העבדות וממשיכים בדברי אביי
ואילו ניתן לומר כי הגנות של העבדות היא אמנם בזיון לעם ישראל אך היא גנותו של הקבה שהוריד את עם ישראל לעבדות, ואילו גנות של עבודה זרה היא גנות של ישראל שעבדו עבודה זרה
השבח הוא מצד אחד עבודת הקבה ומצד שני את היציאה ממצרים כעם כלומר ההבנה שהגנות הביאה לידי שבח גדול יותר

הכנה בשמחה

השם משמאול מחדש בענין השמחה בחודש אדר
כי כמו שאלול הוא הכנה לתשרי על ידי שבירת הלב לפני חודש הדין כך אדר הוא הכנה לניבן על ידי התעוררות הנפש לשמחה של גאולה

קריאה קדושה

המדרש בתחילת הפרשה אומר כי קודם לכל דיבור בין הקבה למשה היתה קריאה שנאמר "ויקרא"
למה דווקא בפרשת הקורבנות, ולא לדוגמא בהלכות שבת או בהלכות אחרות
מוכר כי כל דבר פנימי יותר דורש כוונה יותר לא דומה לפתוח דלת לאשה שניתן לעשות ללא כוונה ואילו לדבר דיברי אהבה שאין לה כל ערך ללא כוונה
באותה צורה הקורבנות הינן הקרבה הפנימית בין האדם לבין הקבה כבר הנביאים התנבאו כי קורבן ללא כונה אין בו ערך כי דברים שבפנים אין להם ערך ללא כוונה

לצאת לפועל

הפרשה מסיימת במעמד מלא הוד של שכינת הקבה על אוהל מועד - וַיְכַס הֶעָנָן אֶת א ֹהֶל מוֹעֵד ו ּכְבוֹד יְק ֹוָק מָלֵא אֶת הַ ּמִּ ְשכָּן., הקב" מקבל כרצוי את מעשה בני ישראל ושוכן בתוך מעשה ידיהם. אך הפסוק הבא מראה על ניתוק  וְל ֹא יָכ ֹל מ ֹ ֶשה לָבוֹא אֶל א ֹהֶל מוֹעֵד כִּּי ָשכַן עָלָיו הֶעָנָן, משה רבינו המציא ומביא מלפני הקב"ה אדריכל המעשה הגדול מודר ומוצא מתוך מעשה ידיו כבר אין לו מקום כי כבוד ה מלא את ההיכל
ואלי לימוד יש פה , כאשר תינוק נולד הוא בעצם מתחיל בתהליך של ניתוק מהוריו השורש של לגדול הוא להתנתק בשלבים לא מייד ולא בצורה חדה אבל הכח של עם עצמאי ושל עצמאות הינו הכח לגדול לבד

להצטרף לציבור

בתחילת הפרשה מופיעה פרשת מנין השקלים
הקבה מצווה לתת מחצית השקל ככופר נפש השאלה למה נידרש כופר נפש
רשי מפרש על דרך המיסטקה שיש עין הרע במנין ולכן המנין מבוצע על ידי ספירת המטבעות ולא ספירת האנשים.
פרשנים אחרים מנסים לפרש מעט אחרת,
התיאוריה המודרנית של מדינה אומרת שלא מספיק שישנה ארץ משותפת או שפה צריך גם חזון ומטרה משותפת על מנת להתחבר.
ברעיון זה ניתן לומר כי המטרה אינה מחצית השקל אלא עצם התרומה ההתחברות למטרה מאחדת (ר בחיי לבניין המקדש פרשנים אחרים להצטרף לעם ישראל) הצורך בהגבלה של הסכום היא על מנת לתת מקום לכל אחד אם הסכום היה חופשי היו אנשים שהיו אמורים שהעשיר יתן יותר החובה המדויקת מחברת את כולם למטרה.
מה המשמעות של כופר נפש, כופר הוא כיסוי עיטוף כפי שמופיע בפרשת בנית התיבה ואילו נפש מציינת את היחיד שבאדם אם כן כופר נפש הוא כיסוי עיטוף האישיות העצמאית והחיבור לכלל.

לבוש הבגדים

בפרשה מתוארים בגדי הכוהנים, אך כל הפרשה נאמרת בלשון ציווי למשה

השפת אמת מפרש כי משה מייצג את השפעה מלמעלה למטה ואילו אהרון מייצג השפעה מלמטה למעלה, תפקידו של משה הוא לכסות את השפע האלוקי בכיסוי חומרי וזה הוא הלבוש
ומצד שני המדים הינם אחידים על מנת להביע כי הכהן הנושא בעבודה אינו מייצג את עצמיותו אלא כשליח של הקבה

שמחה של תורה

הגמרא המגילה דף יב לומדת כי ישראל לאחר שאוכלים ושטחים מתגשמים מדברי תודה להבדיל מן הגויים שמתבשמים מן היין
ומסייעת הגמרא את מנוחה זו ליום השבת דווקא
מכאן שלפחות בסעודת פורים כדאי לומר דיברו תודה אחרי מאכל ומשתה

שוויון בפני החוק

התורה מזהירה פעמים רבות על מבנה מערכת המשפט, על האיסור לוקח שוחד, על האיסור להטות משפט ועוד
במרכז פרשת השבוע מופיע הפסוק ודל לא להדר בריבו מפרש רשי וכן שאר הפרשנים שלא לזכות את הדל מכיוון שהוא דל ולא להדר לו פנים
ואולי עומק יש כאן, התורה מצווה על שיוויון בפני החוק. כי מעבר למעמד רכוש ועוד מתחת לכל זה קיים שוויון יסודי היות האדם יהודי, כאשר מתייחסים לאדם בצורה שונה בין לטובה ובין לרעה יש כאן אמירה כי אדם זה אינו בבסיס של יהודי וכי הוא שנה לפיכך מזהירה התורה כי בפני החוק כולים זהים ואין להעדיף או לשנות לאף אדם מאף סיבה

קל וקשה

הגמרא במסכת מגילה אומרת כי אם יגאת ולא מצאת אל תאמן וכו
המהרשא במקום מדייק גם מתהילים האמנתי, מתי אני מאמין כשאני שומע כי, כי אדבר אני עניתי מאוד, כאשר התאמצתי מאוד.
אני אמרתי בחופזי, כאשר אומרים לי כי דבר מה נעשה בקלות ובמהירות, אזי אמרתי כל האדם כוזב, שקר הוא

אמונה

בעיון בחציית ים סוף עולים קשיים רבים בצורך בחציה עצמה שהרי כפי שמתואר ומדויק במקורות רבים לא חצו בני ישראל מצד לצד אלא כעין קשת באותההגדה ולכן למה היה בה צורך ?
יותר מכך מתאר הכתוב ויולך רוח קדים כל הלילה למה יש צורך בספק במתח כל הלילה ויותר המדרש על נחשון בן עמינדב וכניסתו למים
אלא שיש כאן ברור יסודי במידת האמונה, קל להאמין כאשר הקבה מצוה עליך דבר מקל יציאת מצרים האתגר הוא להמשיך להאמין גם כאשר האמונה מביאה לקושי לאתגר כמו בים סוף כאשר נראה לכאורה שאין בה מקום ותוחלת עדיין נבחן המאמין ביכולתו ללכת אחרי אמונתו באש ובמים

בני בכורי

בפרשת השבוע קורא בפעם הראשונה והיחידה הקבה לבני ישראל בני בכורי. אם עם ישראל הוא הבכור משמע שיש בנים נוספים
מסבירים כי לבני ישראל יש שתי בחינות בחינה של עבדי ה, שמטרתם להגדיל את ה בעולם מידת בנים יחידים
מצד שני מידה של הובלת העולם כולו להכרה בקבה מידה של בן בכור המכווין את כל העולם בדרך נכונה

על פי שיעור של הרב משה רוט

לחזור בזמן

בפרשת השבוע באים האחים ליוסף לאחר פטירת יעקב ועונה להם יוסף אתם חשבתם לרעה האלוקים חשבה לטובה
מחדד הרב זקס במישור המעשה לא ניתן לשנות את העבר המעשה נעשה
אך את העבר ניתן להבין רק לאחר זמן , אם כן במישור המובן במישור הערך ניתן לשנות את מובנה של המעשה גם מעשה שנראה בנקודת זמן כשפל כמעשה רע בראיה שלאחר זמן ניתן לזהות את הדברים הטובים שצמחו ממנו, אם כן את מובנה של המעשה את ההתיחסות אילו ניתן לשנות גם לאחר זמן
ניתן לומר גם בתשובה שזדונות נעשות בזכויות זה לא שהמעשה נשתנה אבל מובנה של המעשה העובדה שהוביל למקומות בעלי ערך משנים את מובנה של המעשה לחיובי