אכילת פסח על השבע

ידוע שמצת אפיקומן הינה כתחליף לאכילת קרבן פסח.
יש לדון שני צדדים בזמן אכילת קרבן פסח
1. מדוע אוכלים אותו דווקא בסוף הארוחה "כמנה אחרונה"
2. מדוע אסור לאכול אחריו

אכילת קרבן פסח בסוף הארוחה

התוספתא בסוף מסכת פסחים אומרת "חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה כדי שיהא פסח נאכל על השֹבע" - יש דין מיוחד בקרבן פסח לאכלו על השבע ולא מתוך רעבון (דין דרבנן), הירושלמי מביא שהטעם הוא מפני איסור "ועצם לא תשברו בו", כלומר דין טכני בפסח כדי לא להגיע לשבירת עצם יש לאוכלו בניחותא ולא מתוך רעב (וכן מופיע בתוספות פסחים קכ עא)

רשי וכן תוספות מפרשים "על השבע. שיהו נהנין באכילתו ותיחשב להן" וניתן להבין את דבריהם בכך שכשאדם רעב הוא לא פנוי באמת להנות מטעם המאכל ולכן ממתינים עם מרכז הארוחה האוכל המיוחד עד לשלב בו פנויים ריגשית וגופנית להנות מהאוכל מהטעם מתוך ישוב הדעת ולכן נאכל על השבע.

גישה הבנה נוספת הינה: "מר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י)? משל, לשני בני אדם שצלו את פסחיהן. אחד אכלו לשום מצוה, ואחד אכלו לשום אכילה גסה. זה שאכלו לשום מצוה - וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשום אכילה גסה - ופושעים יכשלו בם. אמר ליה ריש לקיש: האי רשע קרית ליה? נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר, פסח מיהא לא קא אכיל? (הוריות י ע"ב)." כדי שקרבן פסח יהיה נאכל לשם מצוה ולא לשם אכילה גסה - לשם מתן עומק רוחני ולא רק צורך גופני, ניתן להרחיב כי קרבן פסח הינו צורך בלהגדיר את ישראל מעל לעולם הגופני לעולם רוחני לא בהזנחת הגופני אלא במתן ערך נוסף לא כעבדי הקבה כקידוש החומר) (על פי גמרא נזיר כג עא) ואכן פסק הרמבם שאכילת פסח על השבע היא מצוה מן המובחר אך לא לעכב

בטעם שאין אוכלים אחרי קרבן הפסח

יתכן הוא מצד שיאשר טעם קרבן ומצה בפיו (תוספות פסחים קכ עא|)

ויתכן שהוא השלמה למה שאמרנו לעיל שהוא סוג של אכילת מלכים שהיו אוכלים את המאכל הטוב יותר בסוף הסעודה