בברכת שעשה ניסים אנו אומרים בימים ההם ובזמן הזה, מה פירוש ובזמן הזה
הפשט הוא בתאריך הזה
הרב זקס מעמיק ואומר כי ישנם דברים הניתנים להבנה רק לאחר זמן כלומר כיום ניתן להבין את משמעות מה שהיה אז וזו המשמעות של בזמן הזה
בצורה דומה ניתן לראות כי כאשר הגמרא דנה במהות חג החנוכה היא מציינת כי לשנה אחרת קבעום ואשעום ימים טובים, לקחה שנה להבנה של מהות הנס
בתולדות מדינת ישראל ידענו מלחמות רבות ונצחונות רבים, מלחמת השחרור, קדש, מבצע סיני, ההתשה, ששת הימים, יום כיפור, מלחמות שלג ועוד, רק למלחמה אחת נקבע יום לחגיגת הנצחון והיא מלחמת ששת הימים והיום הוא יום ירושלים. השאלה היא כמובן למה?
גם חנוכה הוא נצחון על היוונים אבל הוא אחד מסט נצחונות שמוזכרים במגילת תענית מדוע חוגגים רק את חנוכה?
מפרש הרב מלמד בספר פניני הלכה כי נצחון במלחמה נחגג רק כאשר יש לו ערך מטרה, בששת הימים שיחרור ירושלים, ובחנוכה טיהור המקדש הציון אינו רק על המלחמה אלא על הערך הרוחני שהושג ממנה.
עומק נוסף יש כאן אנו חוגגים את השגת המטרה
אבל לא שוכחים את הדרך גם הקרבות היציאה למלחמה היא דבר שצריך ללמוד ממנו להבין כי המטרה אינה פשוטה להשגה ונעשו פעולות להשגתה
בפרשת השבוע מופיע תיאורו של יוסף בבית השר בפסוק ב כאיש מצליח ובפסוק ג כמעשיו מוצלחים
מה היא הצלחה ומה היחס בין תיאורו לבין מעשיו
הכלי יקר מפרש כמצליח כאדם שיועץ עצה לאחרים ועצתו מתקיימת בפסוק ב מדובר אכן ביוסף ואילו בפסוק ג מדובר באדוניו של יוסף כך שמהותו של יוסף השפיע על הצלחת המעשים של אדוניו
הספורנו מפרש הצלחה כמי שמעשיו עולים לתכלית הרצויה כוונתו מתקיימת . אם כן יש שכוונתו מתקיימת במעשיו אבל המדרגה הגבוהה היא שהאדם עצמו קולע לכוונת הבורא בבריאתו ואז הוא איש מצליח
יעקב בתפילתו לפני יציאתו לדרך אומר אם יהיה אלוקים עימדי ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש
השאלה היא למה הכפילות לחם ולאכול מה עוד ניתן לעשות עם לחם וכנל עם בגד
חלק מהפרשנים מחברים להסתפקות במועט כדרך לעבודת השם לחם כדי לאכול ולא יותר
חני וינרוט בספרה מפרשת כי העובדה שיש לי לחם לא אומרת שאכן אוכל לאכול מטעמים בריאותיים וכדומה כלומר תפילתו של יעקב היא שהקבה מצד אחד יתן לו את היכולת את הכלי את הלחם ומאידך גם את היכולת להשתמש בו בצורה ראויה
בנוסח שמו של החג בתפילה נחלקו הפוסקים
השולחן ערוך פוסק להגיד שמיני חג העצרת הזה
הרמא טוען שבתורה אין בכלל כינוי של חג לשמיני עצרת ולכן יש לכנותו יום העצרת
טז ורשל פוסקים להגיד שמיני עצרת החג וכך פוסקים האשכנזים
המחלקות מעבר להיותו מילולית הינה מהותית בהגדרת שמחת התורה והיחס בינו לבין סוכות
מילולית עצרת הינה אסיפה כינוס
השוע פוסק כי יש חג שמטרתו הינו אסיפת כלל העליה של החגים ושמו חג העצרת
טז ורשל אומרים כי חג זה הינו סיומו של סוכות ולכן הוא עצרת החג -סיכום החג שהוא חג הסוכות
והרמא פוסק שאין חג אך יש יום טוב
סוכות הוא חג האסיף סיכום השנה החקלאית איסוף התוצרת החקלאית והכנה לשנה הבאה
ואולי גם ברמה הרוחנית החג שאוסף ומסכם את השנה החולפת את המעלות הרוחניות את הקבלות שקיבלנו ומהווה פתיחה לשנה חדשה של עבודה
הרב לוביץ מציב חלוקה מענינת בין שלשה רגלים
פסח הוא חג החלוקה הלאומית כל משפחה אוכלת פסחו בנפרד. בארבעת הבנים הבן הרשע נענה בצעקות. החג מתאפיין בדחיית החיצוני מי שאינו מתאים לי יוצא מחוץ לתא המשפחתי.
שבועות הוא חג של טיטוש הבדלים כולם מקבלים ביחד את אותה התורה כולם מקובלים אבל אין הבדל בין אחד לשני.
סוכות הוא חג שמצד אחד כולם חוגגים עבדך אמתך האלמנה והגר כולם מוזמנים ומצד שני כל אחד יושב בסוכתו אמנם בחוץ אבל בנפרד. גם בארבעת המינים כולם קיימים ואגודים יחד אך כל אחד קיים בפני עצמו שומר על היחודיות שלו. החג מציין את אחדות עם ישראל אך לא מקדש את האחידות ואולי זו תוצאה נוספת של התפילות ברה ויום כיפור כולנו בניו של מקום אך כל אחד במקומו לפי מעלתו ודרכו
המקור של הביטוי הוא בסיפורו של ריש לקיש שהיה ראש הגנבים וקפץ לנהר לראות את רבי יוחנן שאמר לו ביטוי זה
הפירוש הקלאסי הוא שכוחך הגדול ראוי לתורה וכך הפנה ר יוחנן את ריש לקיש לבית המדרש
הרב דב פירש בדרך אחרת חילך את הכוחות שלך את הידע שהגעת בעולם החיצוני באותו ידע תשתמש ללימוד התורה באותן השגות בעולן החולין תשתמש על מנת למנף את העולם הרוחני שלך
הגמרא מציינת שיש שני סוגי חזקות
מטרת החזקה היא המנעות מהצורך בהצגת מסמכי בעלות והסתמכות על ידיעת הקהל וחוסר המחאה של גורמים אחרים.
החזקה הראשונה היא חזקת הזמן. כלומר אדם המביע בעלות על חפץ באמצעות החזקתו ברשתו בפרק זמן משמעותי נחשב כבעל בעלות בחפץ שורש חזקה זו היא המצאות החפץ אצל הבעלים כהוכחה לבעלות. חזקה זו היא שלוש שנים בקרקע ובחפצים לפעמים אף די רק רגע של הכנסה לרשותו. חזקה זו אינה תקפה במקרים בהם קיימת סבירות של החזקת החפץ ללא בעלות כגון דין אריס ושוכר ודין אומן המתקן את החפץ להם אין חזקה זו מועילה. חזקה זו דורשת טענת יסוד כיצד הגיע החפץ לרשותי.
חזקה אחרת היא חזקת השימוש כאשר אדם מבצע שינוי מהותי בחפץ הרי שהביע את בעלותו על החפץ ודי בכך. המעשים המוזכרים הם כגון נעל גדר פרץ בקרקעות וכן שינה מדרך השימוש הרגילה כגון חפירה בקרקע העמדת לזריעה וכדומה . חזקה זו נידרשת לביצוע בידיעה ברורה של הבעלים הקודם אם על ידי אמירה או ראיה.
נחלקו הפרשנים במהות הפריטה של חלקי העם ותפקידיו
רשי אומר שיש כאן דירוג בחשיבות בעם ראשי השבטים ולאחר מכן השופטים וכו והסדר הוא לפי החשיבות
הרמבן אומר שכלל ופרט כתוב כאן ראשים כולל טאת כלל העם ולאחר מכאן פירט את השבטים וכנל בהמשך במערכת המשפט. מעט קשה על הרמבן כמצד יפרש את הפסוק הבא טפכם נשייכם וכו
אור החיים אומר שמדובר במידת ההשפעה ואולי אף מדובר בחלקים שונים של האדם עצמו ראשיכם המוביל את ההשפעה שבטכם כל שבט ושבט. שבט הוא ביטוי לצורת הנהגה שונה זקן ושוטר כל אחד יתחייב על המקום שיכולתו להשפיע על עצמו ועל בני ביתו טף ונשים המקומות שאינם עצמאיים אלא שאחרים מושכים אותם ואף העבדים המקומות המרוחקים ביותר
הפרשה פותחת בפרשית מקרא וביכורים ומתארת התורה את המעמד בפסוק ג ובאת אל הכהן ... ואמרת אליו הגדתי היום וגו
מרבית הפרשנים מפרשנים כי האדם אומר לכהן דיברי שירות ותשבחות לקבה
אך רשי הולך בעבות הספרי ואומר שאמרת אילו הוא לקבה וזאת על פי השפתי חכמים שאומר כי דברי האדם לקבה הינם כי הוא מכיר בטובה אחרת מה הוא מחדש לקבה על הביאה לארץ.
ועדיין קשה האדם אינו כופר בטובה אך מה הוא מחדש לקבה בדבריו ואולי ניתן לומר כי ישנה חשיבות בהכרה פנימית של האדם בטובה האדם אמנם אומר בפני הקבה אך המעלה הגבוהה הינה עצם האמירה ההודאה הפנימית בטובה
הפרשה פותחת בחובה למינוי השופטים בהוראה למשפט בצדק במניעת עבודה זרה ועוד
אבל בתשומת לב כלל הפרשה נאמרת כחובת היחיד ולא כחובת הציבור גם המינוי גם השפיטה בצדק וגם כל השאר מנוסחת בלשון לך כחובתך האישית ולא כחובה כללית
ואולי ניתן להסביר במספר דרכים
1. ציבור הינו אוסף של פרטים ולכן החובה היא על כל אחד ואחד כדי לייצר חובה ציבורית
2. גם לכל אחד בחייו הפרטיים קיימים אירועים שהלימוד עליהם הינו מאירועים ציבוריים
3. חובת היחיד הינה לפעול על מנת שהציבור יהיה מתוקן זו אחריות אישית של כל פרט ולא ניתן לתלות באחרים
הפסוק הפותח את הפרשה מתאר את הברכה אשר תשמעו את מצוות ה וגו ואילו בקללה נאמר אם תשמעו
שואל הרשר למה בברכה אשר ובקללה אם
אלא שעצם השמיעה אל המצוות כבר ברכה יש בו וחזרה אל עצמיות האדם
ב9רשת השבוע מדובר על 42 מסעות ישראל. מתארת התורה את המסעות כמוצאתיהם למסעיהם ומעיהם למוצאתהים מסביר השפת אמת כי כל צעד כל מסע שאדם עושה בסוף הוא עוצר ומעבד את מדרגתו וממדרגה זו הוא עולה למדרגה הבאה
בפטירתו של אהרון ניכתב יאסף אהרון לעמיו כי לא יבוא לארץ כנען
שואל השפת אמת מה הקשר בין פטירת אהרון לבין אי הביאה לארץ השאלה הנכונה היא האם מילא אהרון את ימיו שניגזרו עליו.
ומחדש כי אדם חי לפי תפקידו בעולם וכאשר תפקיד האדם משתנה הרי גם אורך ימיו משתנה ולכן משנגזרה הגזרה שלא יבא אהרון ארצה הרי מילא את תפקידו והגיע זמנו להפטר מן העולם.
במוצאי שבת בהבדלה אנו מריחים בשמים כדי לעשות נחת רוח לנשמה עם אבדן הנשמה היתרה
מסביר אבודהרם כי הנשמה היתרה היא מנוחת הנפש בשבת המנוחה מעמל ומדאגת ימי המעשה והחופש להתעמק במשפחה בנפש ובנשמה
כמה עדינות צריך אדם כדי להרגיש את צער הנשמה בצאת השבת. כמה עדינות צריך אדם כדי להשיב את נפשו בקמצוץ בשמים
בפרשה מופיעה פרשת המתאוננים
בעיון בפסוקים עולים מספר קשיים נאמר על בני ישראל שהם כמתאוננים רע באזי ה. למה הכ לפני המילה מתאוננים,? מה זה בכלל להתאונן ולמה באזי ה
הספורנו מפרש כי לבני ישראל היה קשה מטורח הדרך הם סוג של קיטרו לא שבאמת היה קשה אלא שרצו לקטר ולכן אין כאן תלונה אמיתית ואין כאן מעשה רע אלא שיחות אמירות וחויה שדורשת מבני ישראל לראות את הטוב
הרשר מפרש בצורה שונה לחלוטין. הפרשיות האחרונות עוסקות בהעמקת הקשר בין ישראל לקבה בהסדרת תנועת ישראל במדבר ובתחילת כניסת ישראל למערכת מוסדרת בקשר עם הקבה ובני ישראל מבינים את הקשר עם הקבה כמגביל כהורג את התחושה הטיבעית ולכן הם כמתאבלים על התחושה הטיביעית אין כאן מעשה אלא תחושה ולכן היא באזניים. לפי הרשר קוראת לנו הפרשה להבנה עמוקה יותר של הקשר עם התורה של התבגרות החיים הטבעיים והכוונת לחיים של תורה
המושג נצחון נתפס אצלינו כהשפעה סופית של צד אחד על צד אחר. אך דוד המלך בתהילים מתייחס למושג למנמח כמוביל מקהלה למנצח על אילת השחר ועוד מקהלה או תזמורת היא הרמוניה חיבור של קולות ולא שליטה של אחד המנצח הוא הנותן לכל כח את המקום הראוי לו את החלק הראוי לו
תהילים קז נקרא הלל הגדול כבסיס לכל ההודאות שצריך האדם להודות לאלוקיו
ישנו שינוי בדרך ההודאה במזמור.
המזמור פותח בפסוק הודו לה כי טוב כי לעולם חסדו
ואילו עבור כל חייב הודאה אומר דוד המלך יודו לה חסדו וניפלאותיו לבני אדם
וניראה כי יש לפרש הפסוק הראשון הינו פסוק פותח הקורא לכולם להודות לה על מה מודים לה'? על כי מהותו היא טוב רצונו להיטיב לעולם וכיצד מתבטאת הטבה זו על ידי מתן חסד. דבר שאין אדם ראוי לו
בהמשך כל חייב בהודאה מכיר כי הקבה הצילו מעבר לחובתו ואכן מודה הוא לקבה על חסדו ועל השינוי שעשה על מנת להצילו על הניפלאות. כלומר היכולת של האדם להכיר בטובו של הקבה תלויה ביכולת להכיר את חסדו של הקבה לזהות את ההמציאות ואת הנס הנמצא בה הנובע מחסדו של הקבה.
וכך אכן מסיים דוד המלך בפסוק האחרון מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה. תפקיד החכם הוא לזהות ולהבין את הנס הגדול שעושה עימו הקבה ומרעיף עליו חסד והכרה זו נעשית על ידי הודאה.
סדר הפסח כשמו אמור להיות מסודר. אך ניראה כי הוא בדיוק ההפך דיבורים לפני האוכל נטילת ידיים שלא במקום עקירת השולחן ועוד
אלא מסביר הרב אלישע אבינר
לאדם יש חזון ראיה של המציאות ובא הקבה ומלמד לעיתים המציאות מתקדמת בדרך שונה אך יש בה הגיון אחר המתקדם לקראת מטרתו גם אם לא מובן בהתחלה
בהגדה אנו אומרים את הפיוט דיינו
אבל האם באמת דיינו האם מספיק לנו לא לעמוד בפני הר סיני לא להכנס לארץ ישראל וכו
אלא מסר יש כאן הגאולה היא תהליך וצריך להיות מסוגלים לזהות את ההתקדמות ולהודות עליו. ההודאה אינה הסתפקות אלא הכרה בהתקדמות
בבן הרשע נאמר כיוון שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר מפרש הרב צבי יהודה שהאמונה קשורה בכללות ישראל והמוציא את עצמו מכללות ישראל הוציא את עצמו מהאמונה
ואולי אפשר להעמיק כיוון שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר של אחדות ישראל של מיוחדות הבחירה של ישראל ועל כן עשה הקבה לי בצאתי ממצרים לי ולא לו. לי ולא לגוי לי ולא למי שלא מכיר ביחוד של עם ישראל
המצה ידועה כלחם העוני בנוסף בעיון הפסוקים לא ברור האם המצה נוצרה כתוצאה מהיציאה בחפזון או כציווי מראש
המהרל מעניק עומק מיוחד ואומר כי המצה הינה תמצית הלחם קמח ומים ללא אמצעים חיצוניים המציגים את המהות עצמה ללא אינטרקציה עם אחר. משמעות המושג עוני הינה כנגד עושר השאיבה של עצמיות ממקורות זרים. יציאת מצרים הנה המקום בה עם ישראל התחבר למהותו הפנימית ללא תוספות ולמרות קשיים עדיין העצמאות הינה המשמעות היכולת להיות אתה עצמך ללא השפעה של העולם
עבד הוא מי שאין לו כלל עצמיות ורצון עצמי וכולו משועבד לרבו. עני הוא מי שמהותו הינה עצמית הוא אחראי לגבי עצמו אך קיימים אילוצי סביבה המשפעים על פעילותו. עשיר הוא היכולת לבחור היכולת לממש את העצמות. פסח הוא החג בו נוצרה העצמות יצאנו ממצב שיעבוד להבנה שיש לנו ערך עצמי קמח ומים יוצרים ערך עצמי גבוה עדיין אנו ניזקקים לחג השבועות למתן תוכן לאותה עצמיות ליכולת לבחור בטוב
יום כיפור הוא יום סליחה ומחילה לכול. יום בו תלויה עיקר התשובה שיוכלה לשנות גורלות ולהחזיר גלגל לאחור
ידוע כי יום כיפור הוא מעינו של פורים. אם כן איזו מידת תשובה קיימת ביום הפורים
בעיון במגילה ניראה שמושג התשובה הוא זר לחלוטין. כי כתב אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב אין מקום לתשובה במובנה של יום הכיפורים של להחזיר גלגל לאחור. אבל מידת ונהפוכו קיימת בכל אירוע קשה ניתן לשלוח אגרות נוספות המשנות את המציאות ומוסיפות הבנה כיצד הגזרה בתחילתה הופכת להיות אבן הבנין לעתיד אין כאן תשובה במובן של היפוך העבר אלא יש כאן תשובה עמוקה של כיצד לקחת את העבר ולרומם אותו למעלה גדולה יותר
הגמרא במסכת מגילה דנה במה מברכים על מגילה. תנאי קמא אומר שחותמים בנוסח הנפרע לישראל מכל צריהם מוסיף רבא ואומר שחותם האל המושיע ופוסק רב פפא שאומרים את שניהם
מחדד הקרבן נתנאל שתוספתו של רבא היא שני צדדים בגאולה ישנו צד של פגיעה השונא אך זה לא מספיק צריך גם להרים קרנו של אוהב ולכן חותמים בשניהם
מהרב איליי עופרן
בשני מקומות בתורה מופיע הביטוי לא טוב
בבריאת העולם לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו
ובפרשת השבוע שלנו לא טוב אשר אתה עושה דברי יתרו למשה על הנהגת הקהל
שתי האמירות נאמרות כאשר בודד מנסה לנהל ללא תגובה רחבה יותר או יכולת התיעצות
האדם צריך עזר כנגדו דמות או אנשים שאיתם יכול ללבן את הדרך הנכונה על מנת להבהיר אותה
המלאכים שבאים לאברהם שואלים על אודות שרה ומגלה התורה שהיא באוהל
הגמרא במסכת בבא מציעא שואלת למה שאלו המלאכים על שרה ועונה להודיע שיבחה שהייתה צנועה
האם המלאכים היו צריכים לגלות סוד זה לאברהם? האם לא הכיר בצניעותה של שרה?
ואולי יש כאן מסר עמוק לעיתים אדם לא מסוגל לראות את הנימצא מולו והוא צריך מבט חיצוני שיראה לו את מציאות חייו דבר זה נפוץ באירועים בהם אנו מתרגלים למציאות חיים ולא שמים לב למיוחדות שלה
