דין וחסד

רגילים לומר כי מידת הימים הנוראים היא מידת החסד - הקבה מוותר על הדין ועובר לנקוט בכלי החסד
אך אולי בחינה נוספת יש כאן: דין הוא הדבר הניתן לאדם על פי המגיע לו, חסד הוא הדבר הניתן לאדם מעבר למגיע לו. אך מעבר לצד המקבל ישנו צד נוסף הצד הנותן.
הצד הנותן בדין נותן לפי המידה הראויה והנותן בחסד מעביר על מידותיו ונותן מעבר.
הנותן בדין את החסד נקרא בשפת העם פרוטקציה כלומר נותן מעבר למגיע בצורה הרגילה בימים נוראים מתפללים אנו כי הקבה יתן לנו חסד בכלים של דין חסד כמגיע לנו. 

להודות על הטובה

הפרשה פותחת בפרשית מקרא וביכורים ומתארת התורה את המעמד בפסוק ג ובאת אל הכהן ... ואמרת אליו הגדתי היום וגו
מרבית הפרשנים מפרשנים כי האדם אומר לכהן דיברי שירות ותשבחות לקבה
אך רשי הולך בעבות הספרי ואומר שאמרת אילו הוא לקבה וזאת על פי השפתי חכמים שאומר כי דברי האדם לקבה הינם כי הוא מכיר בטובה אחרת מה הוא מחדש לקבה על הביאה לארץ.
ועדיין קשה האדם אינו כופר בטובה אך מה הוא מחדש לקבה בדבריו ואולי ניתן לומר כי ישנה חשיבות בהכרה פנימית של האדם בטובה האדם אמנם אומר בפני הקבה אך המעלה הגבוהה הינה עצם האמירה ההודאה הפנימית בטובה

בין אדם לחבירו

פרשת השבוע פותחת באוסף מצוות שנראה כי אין קשר בינהם: פרשת אשת יפת תואר, ירושה, בן סורר ומורא אבדה ועוד
אך ניתן לראות מחלוקת פרשנית החוצה את כל הפרשיות האלו,
רשי בפירוש על אשת יפת תואר אומר כי מטרת השהות של חודש הנה כדי שתתנוול עליו ואילו הרמבן תולים השהיה זו כדי שלאשה יהיה זמן להתאבל על חייה הקודמים. מחלוקת עקרונית יש כאן האם פסוקי התורה מדברים על טיוב האדם העושה או מחנכים את האדם להתחשב בחבירו.
בצורה דומה בפרשת אבדה מפרשת רשי את לא תוכל להתעלם - אינך רשאי שלא לראות ואילו הרמבן מפרש כי לא תוכל למנוע מאחיך את חפציו
בצורה דומה בן סורר ומורא והביאו אל זקני עירו בין השופט המכיר את תנאי חייו של האדם לבין ראו בן זה גידלתם שהיה גם באחריותכם. ועוד
מחלוקת עקרונית יש כאן האם בקיום המצוות רואה האדם את עצמו וכל מצווה הוא לוקח אותה אל משמעתו הפנימית או שמצווה כללית יש כאן לראות בצער הזולת ולהתחשב בו במצבים שונים של חייו

חובת האדם

הפרשה פותחת בחובה למינוי השופטים בהוראה למשפט בצדק במניעת עבודה זרה ועוד
אבל בתשומת לב כלל הפרשה נאמרת כחובת היחיד ולא כחובת הציבור גם המינוי גם השפיטה בצדק וגם כל השאר מנוסחת בלשון לך כחובתך האישית ולא כחובה כללית
ואולי ניתן להסביר במספר דרכים
1. ציבור הינו אוסף של פרטים ולכן החובה היא על כל אחד ואחד כדי לייצר חובה ציבורית
2. גם לכל אחד בחייו הפרטיים קיימים אירועים שהלימוד עליהם הינו מאירועים ציבוריים
3. חובת היחיד הינה לפעול על מנת שהציבור יהיה מתוקן זו אחריות אישית של כל פרט ולא ניתן לתלות באחרים

אשר תשמעו

הפסוק הפותח את הפרשה מתאר את הברכה אשר תשמעו את מצוות ה וגו ואילו בקללה נאמר אם תשמעו
שואל הרשר למה בברכה אשר ובקללה אם
אלא שעצם השמיעה אל המצוות כבר ברכה יש בו וחזרה אל עצמיות האדם

והיה עקב תשמעון

הפסוק הפותח את פרשת השבוע "והיה עקב תשמעון את המשפטים אשר אנוכי וגו" - מוקשה מבחינות רבות:
1. מה פירוש המילה עקב
2. מה משמעות השמיעה אל המשפטים מול העשיה המופיעה בהמשך
3. מוזכרים המשפטים אך לא מוזכרים החוקות כמופיע בשאר המקומות
נחלקו הפרשנים בפירוש פסוק זה
מפרש הרש"ר  הירש כי הפרשה הקודמת דיברה על חובת האדם הבודד ואילו פרשתינו מדברת על חובת הציבור, בציבור המטרה היא קיום המצוות על ידי כלל הציבור הן ככלי לעבודת הקב"ה ועל ידי זה תיקון החברה, קיום כלל המצוות בצורה ציבורית ללא זלזול באף אחת מהן סופו לייצר מעגל של קיום המזין ומגדיל את עצמו וניתן אף לומר כי ביחיד אדם מול שמים יתכן שאדם יהיה חלש בנקודה מסוימת ואף עתיד לתת על כך את הדין אך ביחס בין האדם לחברה החברה קיימת על ידי העובדה כי כלל השותפים מקיימים את כלל המצוות ללא זילזול.
הכלי יקר מפרש כי החוקות מוזכרות בפסוק על ידי המושג עקב - חזל דרשו מצוות שאדם דש בעקבו - פחות שם אליהם לב לקיימם ותולה הכלי יקר אי קיום זה בעובדה כי אומות העולם מקנטרות את ישראל על מצוות אלו ולכן אדם דש בהם - מחזקת התורה על קיום הן החוקים והן המשפטים
ואולי ניתן להוסיף פירוש נוסף הרמבן מפרש את עקב בצורה מילולית - בגלל בגלל השמיעה של המשפטים כתורה מן השמים למרות מובנם השיכלי אבל עדיין קבלת כתורה מן השמים ועל ידי קיום כלל המצוות נזכה לברכות הכתובות בהמשך הפרשה