והמדנים מכרו אותו מצריים

בשם הרב שרקי

הריבים...

מה בצע

יהודה הוא הדריכל של מכירת יוסף באמירתו מה בצע כי נהרוג את אחינו - מה נרוויח מזה

מרבית הפרשנים מחברים רווח כספי כמוטיבציה

המלבים והספורנו רואים בהמשך הפסוק וכיסינו את דמו כסיבה לא פחות חשובה, במדה ונהרוג את אף אחד לא ידע ולא יווצר לנו מעמד, על ידי המכירה ישמע הקול על כוחנו

מעבר לאמירה הנוראה ואולי הצינית של יהודה יש כאן מקום חדש להשוואה על פרסום בעולם ולשם מה

לוז

 בפרשה מכנה יעקב את העיר לוז בשם בית אל, אך שם העיר לא נעלם גם בסוף הפרשה בהצבות המקלות בבאר המים אנו ניתקלים שוב במקלות לוז וערמון

גם יעקב על ארש דווי קורא לעיר בשם לוז "אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי" 

הרב שביב זל מקשר (בעקבות המדרש) כי לוז היא עצם קטנה שבאדם שממנה תחיית המיתים והיא עיר שלא מתים בה ואף הפירוש שלוז הוא שקד שממהר להניץ

מצאו ששם העיר מעיד על יכולתה להביא ניצחיות

https://www.etzion.org.il/he/tanakh/torah/sefer-bereishit/parashat-toldot/%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%9C%D7%95%D7%96

גדולתו של אדם

 התורה מספרת על הקשר בין יצחק לבין אבימלך קשרים כללים וקשרים מהותיים. כאשר מתארת התורה את הצלחתו של יצחק וילך האיש וגדל עד כי גדל מאוד.

יש לשאול מה משמעות הגדילה ומדוע ניכתב הכינוי כ"איש" ולא מוזכר שמו של יצחק

במשמעות הגדילה נחלקו המפרשים האם מדובר בגידול פיזי כגון "שלש לשונות גד"ל כתיב בפסוק, גדול במעשים, גדול בעושר, גדול בשם". (מדרש לקח טוב) או גידול רוחני (כדעת בעלי זקנים מבעלי התוספות) או גידול על מעשר ראשון שני ושלישי או כנגד שלוש ברכות בעקידה (בעל הטורים)

משמעות המוזג איש הינה משמעות שאינה תלויה באדם כשמו אלא במהותו שכל אדם שגדל מתקנאים בו ורוצים להתחבר אליו

תולדותיו של אדם

נח איש צדיק תמים היה בדורתיו

רשי על פי המדרש מצוות ומעשים טובים הם תולדות האדם

הרב דב על פי רעיון של הרב קוק

מצוות ומעשים טובים שלך הם תולדות הצדיקים. אדם מסתכל על אנשי מופת ולומד מהם לימודו מעשיו הם תולדותיהם של הצדיקים

גש הלאה

לכאורה יש כאן סתירה גש לשון קרוב והלאה לשון ריחוק

הרשבם מפרש גש להלאה כלומר לך מפה

האלשיך מפרש אם תתרצה לדברנו גש המשך להיות עמנו ואם לאו הלאה כלומר התרחק מעימנו

לעסוק בטוב

נח מצווה לעסוק בנין התיבה ולקחה לו שנים רבות

שואל רש"י בעקבות המדרש למה היה צריך נח לבנות את התיבה לא יכל הקבה לתת לו תיבה

ועונה כי מתוך העיסוק בתיבה רואים אותו השכנים ושואלים והוא מספר להם על ההשחתה וכו ואולי יחזרו למוטב

יש לשים לב כי נח לא נקרא להוכיח אחרים או לצאת אליהם אלא מתוך עיסוקו בטוב ממליה ילמדו הפושעים כיצד להיטיב דרכם

וכן באברהם במידת הכנסת האורחים ועוד

צדיק תמים

נח מתואר כצדיק תמים אך מה המשמעות של מושגים אלו

התרגומים מפרשים את צדיק כזכאי והרמבן אף מרחיב ואומר כזכאי בדינו

אור החיים מטה את המושג צדיק למעשים שהם יסוד העולם ואת המושג תמים למידות שהן ביסוד העולם

הרשר מפרש שצדיק הינו הנותן לכל דבר בעולם לחם חוקו וחלקו המגיע לו ומשווה מול מידת החמס שפשטה בעולם

השפת אמת לוקח את מושג הצדיק לעולם החסידות ואומר כי צדיק הוא הדבוק לגמרי בקבה ורק מצוותיו הם העושות פעולות בשמים

איש האלוהים

הביטוי המתאר את משה רבנו הנו יחדאי בתורה ופעם ראשונה שמתואר משה רבנו בשם זה, אם כן מה משמעותו

הספרי מביא שזה הוא כינוי לבירות ועל 10 נראים נאמר כך בתנך. ואכן מרבית הפרשנים הקלאסים מתרגמים את איש האלוהים כנביא.

מדרש התנאים מצמיד את הביטוי לפרשת הברכה ומתנה את הביטוי כאדם שבירוכתיו מתקבלות.

דברים רבה רואה בביטוי זה שתי מידות במשה רבנו פעמים מידת איש כגון בהשלכה ליאור או בבריחה מאת פרעה ומאידך לשון אלוהים בהטבעת פרעה בים בעליה לרקיע ועוד

הפסקיתא גרב כהנא משתמש בשני מושגים אלו אך בצורה הפוכה כאשר עלה למרום היה במידת איש וכאשר היה בארץ היה במידת אלוהות

הרשר הירש מזכיר לנו שזה הוא חלק מנאומו של משה והכינוי איש האלוהים הינו תפיסתו של משה את דרך פעולתו לאורך כלל השנים

ואילו ניתן להגיד שמעין אישות יש כאן לשון של קרבה

שני ימים של ראש השנה

הגמרא במסכת ביצה דף ד מדברת על חובת שני ימים כאשר בשאר החגים חובת היום השנה היא מדין ספק ואילו בראש השנה מחשש שמא יתקלקלו הלווים בשיר בקרבן המנחה קבעו חז"ל כי יעשו את שני הימים קודש אם לא הגיעו עד המנחה, נמצא כי שני הימים קודש כהחלטת חז"ל ולא מספק ואן יום שני של ראש השנה הוא מביע את הרעיון של תפקידם של חכמים בקביעת הלוח. הוכחה נוספת לנקודה זו ניתן לראות כי ימי רה הם א וב בתשרי ולא ל אלול ו א תשרי.

הראש במקום מביא דעות קדומות כי בארץ ישראל חגגו עד תקופת הגאונים רק יום אחד בראש השנה

שנה טובה ומתוקה

בבדיקה נהוג להסביר למה נדרש להוסיף שנה מתוקה

כי כל מה שהקבה עושה הוא טוב, שנה מתוקה הוא כדי להטעים את השנה עלינו שתהיה גם מתוקה

ישנן שתי דרכים להפוך את השנה למתוקה

או שמה שמקבלים הוא אכן מתוק והלוואי ונזכה

או שנבין כי כל מה שהקבה עושה הכל לטובה לאדם וגם תכלית הקושי היא טוב ולכן יהיה לאדם מתוק הדין שנתן הקבה

ימי שמחה

פרשת מקרא ביכורים הנקראת בפרשתנו מוגבלת לתקופת ימי השמחה שבין שבועות לסוכות. בהם אדם אוסף את עמלו ושמח בתוצאות עמלו

גם ימים נוראים נמצאים בשלהי תקופה זו וגם הם ימי שמחה בהם על האדם לסכם ולשמוח בעמלו הרוחני לפני הקבה

כמו באיסוף הפיזי כאשר האדם שמח במה בחלקו למרות שיתכן והיה יכול להיות יותר כך ברמה הרוחנית אדם צריך לשמוח בקשר עם הקבה ולשאוף ליותר

ולא תשים דמים בביתך

במצוות מעקה מצווה התורה ועשיתי מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך. ויש להבין לשם מה תוספת הו במילה ולא תשים וכו

ואולי הציווי שלא תשים דמים אינו פירוש או עצה טובה כמופיע לעיל אלא הינו ציווי נוסף על חובת האדם להימנע מתקלות בביתו וכן נראה מהמדרש

סתימת הלב

פרשת ויחי היא פרשה סתומה כלומר ביחס שבין פרשת ויגש לבין פרשת ויחי אין כלל הפרד אפילו לא 9 אותיות אלא הם פרשת צמודות.

המדרש עומד על הנקודה ומביא שלושה הסברים

1.כיון שנפטר יעקב התחיל השעבוד

2. ביקש יעקב לגלות את הקץ וניתן ממנו

3. מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם

רש"י משתמש בסיבה השלישית ומסב אותה על ישראל שנסתמו עינהם וליום של ישראל מצרת השיעבוד 

אולי ניתן להרחיב ולומר פרשת ויגש מסיימת בשקיעה הפיזית במצרים, גם המצרים הופכים להיות עבדים לפרעה והפסוק אומר וישב ישראל בארץ מצרים ... ואחזור בה ויפרו וירבו מאוד

בני ישראל הגיעו אל הנחלה גם יעקב שהתורה מעידה עליו שקפצו עליו צרות זוכה לעדנה של 17 שנה של ישיבה במנוחה מעל ל10%  משנותיו עברו במנוחה. שקט חיצוני זה יכול להביא לכדי טמיעה בסובב ויעקב שנלחם לשמור על המפריד הוא הסמל של העולם הישן התמרור של הבידול

משמעות חוסר ההפרדה היא שהפער מוטמע בתוך המציאות

טוב ורע

ראה אני נותך לפניך את הטוב ואת הרע

מרבית הפרשנים תולים בפרשה קטנה זו את יסוד הבחירה את החובה לבחור בטוב ואת היכולת לבחור (הנותן לשיכווי בינה)

השפת אמת תרלה מעמיק ולומד כי גם הטוב וגם הרע ניתנו מאת הבורא והאדם צריך להיות בשוויון ההתיחסות מתוך ידיעה זו ולדעת כי הכל מאת הבורא

פרטי ומדינה

בפרשתנו מינוי השופטים ומינוי המלך

והבדל גדול יש ביניהם

על השופטים קיימת הגדרת תחום בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע וגם היוזמה לשאלה באה מהאדם עצמו , תבוא לדרוש. על אדם זה ששאל ולא מקבל את התשובה מעלה הכתוב דין זקן ומראה

ואילו בדיני מלכים מוזכר כי תשים עליך מלך אך לא מוזכר מה תחום אחריתו ומה קורה לאדם שלא מקבל את הציווי

והבדל זה הוא עמוק, מלך שולט במציאות באופן כללי אין לו תחום אחריות ומאידך לאדם הבודד מותר להתנגד בדין התורה

בדין המשפט אין אמירה כללית אלא יש בקשה של האדם להכרעה בתחומים מוגדרים לאחר שביקש החלטה לא יכול לכפור בה

כוחה של אומה

בתחילת בפרשה ולפי פירוש חז"ל בתחילת דברי המוסר אומר משה את הדברים אל כל ישראל, לא אל בני ישראל אלא כל ישראל

מחדד אור החיים כי הדיבור הוא מצד מעלת הנדבר אומה שלמה ולא הפרטים שבה

מתנאי התשובה

הרמבם בהלכות תשובה מונה את שלבי התשובה הכרה בחטא וידוי, ההכרה כי לא ישוב לחטוא וכו, בהמשך מונה הרמבם כי יוםם הכיפורים מכפר לשבים ושאינם שבים ובחטא בין אדם לחברו ובלבד שירצה את חברו

הרמבם בהלכות שגגות פרג ג הלכה ח פוסק בעקבות הגמרא בכריתות בדף ו תנאי נוסף והוא שהאדם מכיר בכפר יום הכיפורים, תנאי יסוד בכפרה הוא שהאדם מכיר ומאמין ביכולת הכפרה בעולם ללא תנאי זה אין כפרה.

אפשר לומר שזו בחינת ראש השנה בחינת המלכה הנימצאת בתוך יום הכיפורים

החטא ועונשו

בפרשה מסופר על חטא מי מריבה שבגללם משה ואחרון לא נכנסו לארץ

אך אם נדייק בפסוקים נראה שהציווי של הקבה הוא כי משה ואחרון לא ינהיגו את העם בכניסה לארץ ולא דין כלפי עצמם מפורש

ואולי ניתן לומר כי הנהגת בני ישראל היתה תפקידם בעולם ולולי כך אין יכולת וצורך בבואם לארץ

בריאה

מפוסט של בפייסבוק

חשבתי באופן כללי על המעבר מתוהו ובוהו לבריאה, אלוהים מתחיל כידוע במעשה הבריאה בהבחנה בין השמים והארץ, בין האור והחושך, בין מים למים, בין הערב והבוקר, בין יום ללילה, בין ים ליבשה. כלומר בריאה עניינה הבחנה, הגדרה וחלוקה, קביעת מקום, גבול וסדר, ותוהו ובוהו הוא המצב ההפוך שבו הכול מעורבל ומבולגן ובלתי מובחן ולא מסודר ושום דבר איננו במקומו כי לשום דבר אין גבול, מקום וסדר.

זכור ימות עולם

מפי הרב דב בשם השטגת אריה

משה רבינו נולד בז בסיוון

לאחר שלשה חודשים לא יכלה אימו הצפינו ושמה אותו בסוף, מועד זה הינו חג השבועות. וזו אחת הסיבות לקישוט בית הכנסת בירק

עזרה הדדית

בפירוט המשא של בני מררי מופיע, שלא כמו בשאר משפחות הלוויה, ובשמות תפקדו את כלי משמר משאן

מחדש הרמבן כי לאור העובדה שמשום של בני מררי היה כבד משאר המשפחות היה צריך להגדיר מי נושא מה שאחרת היו מטילים את המשא מאחד על חברו 

נר מצווה ותורה אור

 על פי רעיון של הרב צחי להימן

נר ואור אינם שינוי המציאות אלא היכולת לראות את המציאות בפרספקטיבה שונה בצורה נכונה יותר כך גם התורה מאפרת לנו לראות את העולם בצורה עמוקה ונכונה יותר

לחיות בעולם

 פרשת קדושים עוסקת כשמה במצוות על מנת להיות קדושים

מעניין לראות כי הקדושה הינה במעשי האדם בארץ ולא רק בקשר שבין האדם לשמים

לרצונכם תזבחו

 בתחילת הפרשת עם המצוות כיבוד אב ואם איסור הפניה אל האלילים וחובת השדה

מופיעים מספר פסוקים העוסקים בזבח השלמים, השאלה שנישאלת היא מקומם של פסוקים אלו.

האברבנאל והרשר הירש תולים פסוקים אלו במילה אחת "לרצונכם" להבדיל מעבודת האלילים שהינה כדי לרצות גורם חיצוני וכדי להזהיר שעבודת הקבה היא היא מתוך רצון פנימי ולא חיצוני מופיע קרבן שלמים שגם בעת השמחה תהיה לא על מנת "לשלם" לקב"ה אלא מתוך רצון אישי פנימי

מערכות של חגים

 על פי רשי במסכת תמורה דף יח עמוד ב ד"ה "ואידך" ישנן שתי מערכות של חגים

פסח (שבעת הימים) ללא אזכור המושג חד המקביל שלו הינו העצרת (ולא חג שבועות) כהדגשה לכך ששבועות הינו השלמה של פסח

ואילו במקום בו מוזכר חג המצות (יום ראשון) הרי השלמה היא חג השבועות 

כלומר ישנן כאן שתי מערכות של חגים

אחת ששבועות הינו ההשלמה של פסח וענינו הקומה הרוחנית מעל הקומה הגשמית 

ומאידך חג המצות וחג השבועות שהם שני חגים ניפרדים 

בחירה או בריחה

רעיון של אודליה ברלין

 הבנתי אז שיש שני  סוגים של יציאה ממשבר: 
1. יציאה שהיא בריחה- "רע לי אז אני חייב לצאת מפה"
2. יציאה שהיא בחירה בטוב ונובעת לא רק מהבריחה מהרוע,  אלא מתוך רצון להגיע למקום גבוה וטוב יותר.

ההבנה הזו גרמה לי להתבונן על משברים בעין אחרת ולשאול את עצמי בכנות:
האם  אני בורחת או בוחרת?

קדושת קודש הדשים

 

לימוד לזכר גידי – תשפד

 

 

בפרשת אחרי מות הפרשה שקראנו בשבוע החולף אנו קוראים את הדרישות לכניסת הכהן הגדול לבית קדשי הקדשים "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן, אֶל-הַקֹּדֶשׁ:  בְּפַר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת, וְאַיִל לְעֹלָה. כְּתֹנֶת-בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ, וּמִכְנְסֵי-בַד יִהְיוּ עַל-בְּשָׂרוֹ, וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר, וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף; בִּגְדֵי-קֹדֶשׁ הֵם, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם. וגומר". הכהן הגדול ניכנס לבית קדשי הקדשים במועד מיוחד ביום הכיפורים ,בטכס רב רושם לאחר הכנות רבות הן הכנות אישיות של טהרה ולימוד, הן בבגדים מיוחדים והן בקרבנות מיוחדים. אך האם זאת הכניסה היחידה לבית קדשי הקדשים?

המדרש (ויקרא רבא כא ז) אומר ".... אמר ר' יהודה ברבי סימון: צער גדול היה לו למשה בדבר הזה, אמר: אוי לי, שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו?  

אמר הקב"ה למשה: לא כשם שאתה סבור, לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לשנה ולא עת לי"ב שנה ולא עת לשבעים שנה ולא עת לעולם; אלא, בכל שעה שהוא רוצה ליכנס – יכנס, ובלבד שיהא נכנס כסדר הזה."

המדרש לומד על המושג "עת" שיש מקום לכל דבר ולכל דבר את הזמן המתאים לו אבל הלימוד הוא לא רק על מועד הכניסה אלא על צורת הכניסה, כלומר הכהן הגדול רשאי להכנס בעת עת אל הקוד ובתנאי שניכנס בצורה הקןראת בתפילה לכל ישראל.

המהרל מלמד אותנו שלכל דבר פיזי מטיבו ישנו הפסד כל מי שמחזיק בית יודע שבבית תמיד נידרש לתחזוקה, איך היו מתחזקים את בית קדשי הקודשים?

כלומר בעלי מלאכה ניכנסים לבית קדשי הקודשים אף טמאין לשם עבודתם.

אולי ניתן להגיד כשעוסקים במלאכתם לשם הדבר שונה מול מאשר כאשר ניכנסים לצורך גבוה

על פי עקרון זה ניתן אולי להבין את דיברי הפלא יועץ על ישיבת ארץ ישראל:

ארץ ישראל הצבי ישראל (כתובות קיג, א). ידוע מעלתה כי רבה, כמבאר בזהר הקדוש (ח"ג דף עב) ובשאר ספרי הקדש, אשר יבחר בו ה' יקריב אליו לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו. וצריך כל אדם שיהיו עיניו ולבו שם כל הימים, על דרך הכתוב (תהלים מב א) "צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבא ואראה פני אלהים". ובכן ישתדל בכל עז לקבע דירתו בארץ ישראל.

מצד אחד ייקר מאוד את ארץ ישראל ואת קדושתה ומאידך לאור קדושתה הרבה הכיוון שלא לדור בארץ ישראל

רק יפקח עיניו תחלה שלא לבוא להיות תוהה על הראשונות ושלא להצטרך לחזר ולצאת. גדר לזה שלא לילך אלא לעת זקנה ... ולא יוליך עמו ילדים בנים או בנות. ומה לו לאדם ולצרה הזאת, הן אמת כי מצוה רבה היא, אבל החכם עיניו בראשו יראה אחרית דבר מראשיתו שלא להיות תוהה על הראשונות, וכל ערום יעשה בדעת. ואם יוכל להשמט במקום שיש אחרים הנה מה טוב.

אך על פי העקרון שלמדנו שכאשר עוסק במלאכתו עוסק בעבודת חייו הרי קדושת עליון נידחית מפני מעשה הארץ.

גם גידי זכרנו לברכה עסק בעדת הפיזית עבודת הארץ ועבודת החינוך מתוך תפיסה של קדושה יהי רצון שיהו דברים אלו לעילוי נשמתו.

ויוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול

 זרוע נטויה ויד חזקה ובמורא גדול לא היו כנגד המצרים שה=רי בקלות ובשקט היה יכול להוציא את ישראל מתוכם אלא היו כנגד ישראל לתת תוקף מעמד והבנה של גאולה.

מקומו של עולם

בהגדה בשיחה ל4 בנים מופיע ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לישראל.

לא ברור מדוע משפט זה נימצא פה, מסביר הרב אבינר כי הקבה אין לו מקום והוא עושה מקום לעולם ואם כל זאת כיוון את לימוד התורה כמתאים לכל אחד ואחד, 4 בנים היא הדוגמאות של לימוד התורה לכל אדם לפי מקומו

תיקון עולם המעשה

בחודש תשרי אדם מתקן את מחשבותיו ואת הקשר הרוחני לקבל, ריבוי תפילות, תשובה ועוד שופר ברגש דק ועוד.

במסורת החסידית מקבילים את ניסן לתשרי, ההכנה בשמחה, ראש השנה ועוד. פסח הוא החג המעשי ביותר חג הצורך וחי בעולם. אם בניסן ובפסח מתקן האדם את המעשה בעולם ושייכות לבורא עולם. פסח חג האמונה

לספר ביציאת מצרים

למה לספר? למה לא ללמוד? למה להאריך כל הלילה וכל שנה?

אלא שמעבר להעברת העובדות אנחנו רוצים להעביר חוויה לבנות מסורת.

 ידע לומדים, חויה מספרים

חשיבה בגדול

אחת נמאלכות הקטנות והמלכלכות שהיו במקדש הוא הוצאת הדשן כלומר ניקוי המזבח מאפשר ושיירים כל בוקר.

התורה מצווה כי מלאכה זו תעשה בבגדי כהונה "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד", לומד מכאן בחיי כי צריך האדם להתנאות לפני קונו אפילו במצוה קטנה על מנת ליקר את הקשר שבין האדם לקונו

ניחוש במגילה

 מדרש רבא מתאר "ניחוש" של מרדכי

מדרש רבא פרשה ז

התקוה מול הודאות כי הקבה מנהל את העולם

דין וחשבון

 בפרשת השבוע נותן משה חשבון על כל פרוטה שהוצאה בבנין המשכן

מוסר גדול ניתן ללמוד מכאן

1. החובה לתת דין וחשבון בסוף העבדוה - גם נשיא שיבישראל צריך לתת דין וחשבון נאמר והייתם נקיים מה' ומישראל - צדק צריך להראות ולא רק לעמוד בחשבון מול הקבה

2. הדין וחשבון נעשה על ידי הגורם הגבוהה ביותר ולא רק על ידי גורמי הביצוע

3. הדין וחשבון לא רק כולל את הסכום שהוצע אלא גם המטרה - התורם רוצה לדעת שהכסף יצא למטרה טובה

לחשוב מחשבות

בתיאור העובדים במשכן בצלאל בן אורי וכל חכמי לב, תיאורם הוא לחשוב מחשבות לעשות, לא רק פרק התכנון נידרש אלא גם יכולת עשיה פרקטית

חלוקת תפקידים

 אִ֣ם אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכׇלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם

יתרו מייעץ למשה על חלוקת סמכות המשפט לגורמי משנה. אבל הפניה הינה כי משה יעשה (אם את הדבר תעשה) ורק אחר כך יפנה לקב"ה (וציוך אלוקים) ולכאורה היה צריך להיות הפוך. 

רשי על פי המדרש כך פירש ואף יותר כי יתרו אומר כי משה יאשר הקבה הכל טוב ואם לא חס וחלילה לא ניתן לעמוד 

המלבים אף כתב כך בפרוש ""אם את הדבר הזה תעשה מעצמך". אז יסכים ה' ע"ז וצוך אלהים, שאז יצוה אותך ע"ז בתורת מצוה עד שתהיה מצווה ועושה למפרע, וזה יהיה לתועלת בין לך במה"

אולי ניתן לפרש על פי הכלי יקר (אם כי סותר את הטעמים) כי דיברי יתרו הם 

אם את הדבר תעשה וציוך אלוקים - מהותו עמידת משה מול הקבה ללימוד המצוות

ויכולת עמוד - זה הוא מינוי הדיינים

חיזוק לדבר ניתן למוצא אף בהמשך הפסוקים לכאורה משה לא פונה לקבה לקבל את אישורו, אבל לפי פירשינו הפסוק הבא "וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר׃" מתאר את הלימוד של המצוות ורק אחר כך מינוי השופטים.

זיכרון ומעשה

הגמרא במגילה דף ב עב שואלה שמצאנו מקור לחיוב עשיה -משתה ויום טוב, ומחשבת מקור לזכירה -מקרא מגילה.

נראה שיש בפורים שני חיובים זכירה ועשיה והגמרא מאפשרת חלוקה בינהם. אולי זה המקור לפורים משולש המחלק בין המעשים וכן לצורת החיוב של אדם הקורא מגילה מראש חודש )זכירה( ואילו עשיה במועד אחד.

גם בשבת יש חלוקה לשני רבדים זכירה ושמור.

חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים

על פי רמז מהרב דב.

חייב אדם לשאול את עצמו איך היה מתמודד במצרים? האם היה מאמין למשה? האם היה מאמין בגאולה?

אולי זה שורש החיוב של משיכת המשקוף להוכיח אמונה על ידי מעשה

בני אדם

בתיאור השתלשלות האנשים עד למשה שואלים הפרשנים למה פורש

ומרבית הפרשנים מפרשים מתוך חיבתם

הקשר הירש מפרש על מנת שנדע שגם הם בני אדם ונוכל להיות כמותם

להכיר במציאות

בשלוש המכות הראשונות חרטומי מצרים מנסים לחכות את משה להפוך מים לדם, ליצוק צפרדעים , לעשות כינים

והרי לכאורה היו צריכים להסיר את המכה ולא ליצור עוד

אלא שבתפיסתם אלו היו הוכחה לאלהות יכולת היצירה ולא מכה כעונש ולכן הראו שהיצירה אינה מהווה הוכחה