בברכות לפני קריאת שמע אנו אומרים "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם על מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה. וְנותְנִים בְּאַהֲבָה רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוצְרָם בְּנַחַת רוּחַ"
לכל אחד מן המלאכים דרכו המיוחדת בשמים ועדין הם מקבלים זה מזה כל אחד ממידתו את היחוד של הקב"ה ואין אדם אחד אומר שרק דרכו היא הנכונה אלא מבין שכולם משלימות ולכן נותנים רשות זה לזה ליחד שמו של הקבה
תקיעת שופר בראש השנה נמצאת בתורה בשני מקומות כאשר באחד התקיעה נקראת תרועה ובאחר זכרון תרועה. מכן למדו שאין תוקעים בשבת. אבל מה הטעם?
קשר בין אנשים נוצר על ידי מעשים (שירות בצבא, עבודה משותפת, גידול ילד וכדומה)פן של תרועה יש כאן
אך הקשר האמיתי הינו כאשר האדם ניזכר בקשר ובאדם העומד מולו. שבת הוא היום המזכיר ועומד שהקב"ה ברא את העולם , האדם עומד ושובת ממלאכתו כדי לסמן את בריאת העולם (על פי הרשר) אם כן הקשר במקרה זה לא בנוי על מעשה אלא על זכרון על תנועת השכל והרגש המביאה לקשר עמוק בין האדם לבין בוראו
אש השנה נקרא בתורה יום תרועה, תקיעת השופר עצמה היא קול פשוט - תקיעה ולאחריו שברים / תרועה ובסיום שוב תקיעה פשוטה. הגמרא לומדת מכאן על מהותו של האדם על הסיבוכים והנפילות, על חוסר היכולות להישאר עקבי במעשים, לחיות את כלל החיים על פי העקרונות בהם הוא מאמין.
אבל גם תקוה גדולה יש כאן, אכן ישנם משברים בהם האדם אינו מצליח לעמוד בערכיו אך בין הנפילות מבצבצים ועולים שברי קולות - הפעמים בהם הצלחנו לעמוד בערכים המובילים אותנו, המקומות בהם החלפנו את הרצון לעשות את הנוח בהחלטה לעשות את הדבר הנכון, המקומות בהם חשבנו והחלטנו לפעול על פי ערך ולא על פי גחמה.
שנה טובה שנה שנזכה לפעול על פי הערך ולא החשק
