לצאת ולבא

משה בפתיחה לנאומו מתאר את המצב כלא אוכל עוד לצאת ולבא

על פי דיברי החסידות

על מנת להתקדם נידרש לפול נפילה היא הבסיס לכל התקדמות

משה רבנו במעלתו לא יכל עוד לצאת קרי ליפול ולכן לא יכל עוד לקיים את תפקידות בעולם להתקדם

וישלחהו מעקב חברון ויבא שכמה

מדוע הקפידה התורה על תיאור האתרים הגאוגרפים בשליחות זו?

חברון מרמזת על ארץ ישראל, מערת המכפלה וקניתי הארץ בעוד שכם ידוע לשמצה של עיר שמחוץ לחוק

ואולי הדגש הוא על פעולתו של יעקב על וישלחהו, הפרדה המתוכננת מן הבית ככלי לקידום המציאות ופיתוח האדם

כי הכל מאיתו

וה ברך את אברהם בכל

ומיד לאחר מכן אנו רואים את דאגת אברהם להשאת האישה הנכונה ליצחק

מה הוא בכל?

המפרשים על דיברי העבד מתארים את העושר של אברהם

אבל אולי ניתן לפרש בדרך חסידית, שהכל הוא כלל מעשה הקבה לאדם וגם האתגר במציאת האישה הוא חלק מהברכה לאברהם כי הכל מאת הקבה

בצורה דומה בברכת המזון ועל הכל ה אלקוני אנחנו מודים לך, על הטובות ןעל הרעות

שלוש ברכות

בפרשה מדמה הקבה את אברהם לשלושה אלמנטים

כוכבי השמים, חול הים, עפר הארץ

על פי רעיון של האמור מסלונים

כוכב השמים הוא מאיר לכל העולם אך הוא ביחידות ואינו מחובר לשאר הכוכבים

חול הים כוחו באחדותו שמגביל את הים אך הוא מונע אחרים ולא גדל מעצמו

עפר הארץ כוחו שכל אחד נותן לגידול מה שהוא מינרל, מים וכו וכך ביחד יוצרים מציאות של גדילה והתפתחות

חבוקה ודבוקה בך

סוף ימים נוראים, אחרי ההמלכה של ראש השנה, הסליחה האישית ביום הכיפורים, השמחה של סוכות וגמר החתימה של הושענא רבה. מה מקומו של שימחת תורה.

אולי ניתן לומר כי האמירה הקבה לאחר פסק הדין אנו מאמינים שאתה אמת ותורתך אמת ואנו שמחים בך ובתורתך. חבוקה ודבוקה בך.

להנות מהדברים הקטנים

 מנהג ישראל לקרוא בחג הסוכות א מגיל הקוהלת המגילה שאולי מבלבלת את האדם מגבהי שמים עד לעמוקים שאין כל דבר ראוי

חג הסוכות הוא חג מאוד מעשי בית, כלים, תוצרת חקלאית וכו

ואולי רמז יש כאן לחגוג את הדברים הקטנים שבחיים את המשפחה את הבית ואת האוכל שיש לנו להכיר בטוב כי אלו הם חיי העולם הזה

לתת מקום

 בברכות לפני קריאת שמע אנו אומרים "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם על מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה. וְנותְנִים בְּאַהֲבָה רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוצְרָם בְּנַחַת רוּחַ"

 לכל אחד מן המלאכים דרכו המיוחדת בשמים ועדין הם מקבלים זה מזה כל אחד ממידתו את היחוד של הקב"ה ואין אדם אחד אומר שרק דרכו היא הנכונה אלא מבין שכולם משלימות ולכן נותנים רשות זה לזה ליחד שמו של הקבה

זכרון תרועה

 תקיעת שופר בראש השנה נמצאת בתורה בשני מקומות כאשר באחד התקיעה נקראת תרועה ובאחר זכרון תרועה. מכן למדו שאין תוקעים בשבת. אבל מה הטעם?

קשר בין אנשים נוצר על ידי מעשים (שירות בצבא, עבודה משותפת, גידול ילד וכדומה)פן של תרועה יש כאן

אך הקשר האמיתי הינו כאשר האדם ניזכר בקשר ובאדם העומד מולו. שבת הוא היום המזכיר ועומד שהקב"ה ברא את העולם , האדם עומד ושובת ממלאכתו כדי לסמן את בריאת העולם (על פי הרשר) אם כן הקשר במקרה זה לא בנוי על מעשה אלא על זכרון על תנועת השכל והרגש המביאה לקשר עמוק בין האדם לבין בוראו

שברים

 אש השנה נקרא בתורה יום תרועה, תקיעת השופר עצמה היא קול פשוט - תקיעה ולאחריו שברים / תרועה ובסיום שוב תקיעה פשוטה. הגמרא לומדת מכאן על מהותו של האדם על הסיבוכים והנפילות, על חוסר היכולות להישאר עקבי במעשים, לחיות את כלל החיים על פי העקרונות בהם הוא מאמין.

אבל גם תקוה גדולה יש כאן, אכן ישנם משברים בהם האדם אינו מצליח לעמוד בערכיו אך בין הנפילות מבצבצים ועולים שברי קולות - הפעמים בהם הצלחנו לעמוד בערכים המובילים אותנו, המקומות בהם החלפנו את הרצון לעשות את הנוח בהחלטה לעשות את הדבר הנכון, המקומות בהם חשבנו והחלטנו לפעול על פי ערך ולא על פי גחמה.

שנה טובה שנה שנזכה לפעול על פי הערך ולא החשק

ביאה וירושה

בפסוק הראשון בפרשה

תולה הכתוב את ביאת הארץ בקבה - השלמת גאולת מצרים והשגחת מדבר

ואילו ירושה וישיבה אינם ניתנים בקבה במפורש - התנהלות ארץ ישראל

על חטא שחטאנו לפניך באונס

 מה אשם האדם על כך שנאנס, למה יש צורך בוידוי על חטא שנעשה באונס? ומה הקשר להצמדה של אונס ורצון?

בשם הרב מלצר כי המעשה עצמו נעשה באונס אך האם האדם מצטער על כי נאלץ לעבור על מצוות קונו הצער הוידוי הוא כי האונס הפך לרצון והאדם לא התעורר לתשובה בעקבות כך.

מכתיבו של הרב עזריאל אריאל משמע עי הוידוי אינו על עצם המעשים אלא על המציאות שהביא אותנו לכדי החטא הצער הוא כי חטאנו לפני הקבה וללא קשר לתירוצים ולסיבות החיים שהביאו אותנו לכדי חטא זה (על חטא שחטאנו - לפניך... - כיפה (kipa.co.il))

קוצר ראות ומידת השכחה

בטענת דתן ואבירים )טז, יג-יד( ניתן לראות שתי טענות מרכזיות לקחת אותנו ממקום עשיר והבאת אותנו למקום הדורש עבודה. תשובת משה איה קשורה והוא אומר לא חמור אחד מהם לקחתי וכו

דתן ואיברים מייפים את העבר - זכרנו את הטוב של מצרים ועכשיו קשה לנו. קוצר ראות וחוסר סבלנות.

משה המנהיג בכלל לא מבין את הטענה ואומר אני עושה הכל לטובתכם תראו יהיה טוב

פשוט שיח של חרשים

נקודת המפנה

בפרשה מופיע ספר תורה קטן , פסקת ויהי בנסוע הארון המוקפת בנון הפוך

בפרשה עצמה שואלים המפרשים שישנה אי בהירות מצד אחד ויהי בנוסע הארון וכן קודם על פי ה יסעו הארון והרבה רבעון את מסעות בני ישראל ומצד שני אצלנו ויאמר משה קומה ה' משה מצווה על נסיעת הארון וכן גם במנחתו. הפרשנים השונים נתנו תשובות רבות לשאלה זו.

הקשר רואה כאן את נקודת המפנה מצד אחד משה רבינו שמהווה סמל ודוגמאות לעשה רצונך כרצונו שהרצון הוא אחיד בינו לבין בני ישראל. כאשר פרשיה זו מהווה את השיא של הפרשיות הקודמות המתארות את המצב האידאלי של בני ישראל בעבודת המקדש ובסידור העדה ומצד שני בפרשיות הבאות המתלוננים והמתאמים וכו. פער זה הוא הקריאה לשיפור הדרך אותה צריך ללכת במדבר

מה הקשר בין חג השבועות למתן תורה?

בתורה לחג השבועות שמות רבים אך לא מוזכר הקשר שלו למתן תורה.

ואילו נוסח התפילה של חג השבועות הוא יום מתן תורתנו.

המגן אברהם )על אורח חיים תצד( . שואל האם ניתנה תורה בשבועות? שהרי תורה ניתנה ביום ה51 ליציאת מצרים ואילו אנו חוגגים ביום ה50? 

לשאלה שני רבדים 1. מנין הימים (50 ונ61 כמנין ספרית העומר) 2. תאריך ו או ז בסיוון.

תשובתו במקום היא שבעת קידוש החודש על פי הראיה לעיתים יום ו בסיוון אכן היה יום 51 ליציאת מצרים. ואכן הגמרא מחדשת ששבועות יכול לחול בה, ו או ז בסיוון

לגבי מנין הימים לומד מכאן שיראת החטא קודמת לחכמה. יום מתן תורה הוא יום החכמה ויום 50 הוא יום היראה.

ההרשאות מובא בפירושו של מונק על התפילה מפרש שיום ה50 הוא סיום ההכנה של בני ישראל וזו מהות החג.

הבאר היטב מפרש כי לא נקבע יום ייעודי לתורה כי אין לה יום פרטני במהות אלא כל יום הוא יומה, והחג מבצע את ההכנה

ועדין הניסוח של מתן תורה לא ברור

להכיר בטוב

על פי דברים של הרב לוביץ

פסוקי הברכה קצרים משמעותית מפסוקי הקללה מסתבר הרב לוביץ כי קשה לאדם להכיר בדברים הטובים שקורים לו ואילו בקללה הוא מפרט כל דבר

ואולי מסר יש כאן שאדם צריך להודות על כל פרט ופרט

כבוד ותפארת

מפרש המלבים

כבוד היא הסגולה האישית הנפש הנתונה לו לאדם מעת לידתי

תפארת הם מעשיו של אדם דבר הנקנה לאורך זמן

הגריד סולוביצק - כבוד מלשון כבד עומס המשא המוטל על האדם אם הוא רואה את המשא הרי הוא מבין את תפקידו ויוצר תפארת. אם דואג שאחרים יראו ודורש כבוד הרי הוא מתגאה

לרצונכם תזבחו

מה הוא הדבר הראוי לזריחה, כיצד אצע ידי חובה

מחדד רש"י דבר הרצוי לכם המדד הוא עמדתך האישית אם הוא רצוי לכם הרי הוא רצוי עבורי

קודש קודשים

רעיון של הרב דב

לקודש הקודשים נכנסות שתי דמיות

הכהן הגדול בבגדי הקודש ובסילודים

ופועל התחזוקה, כלי מלאכתו בידו ובלבוש חול

זה נכנס בימים מועדים בשנה ובצורה מוגבלת

וזה נכנס בכל עת שצריך לו

זה מייצג את העם בפני הבורא

וזה מתבטל לבוראו ועושה מלאכתו

פסח כשר

 מאת שהם

ראשי תיבות

פורים

סוכות

חנוכה

כיפור

שבועות

ראש השנה

מלך שהשלום שלו

 

אחד המנהגים שגידי נהג היה לקרא את מגילת שיר השירים לפני שבת. ברשותכם נעסוק מעט במגילת שיר השירים לזכרו.

ידוע המחלקות בגמרא על הכנסתו של שיר השירים לכתבי הקודש והפסק כי שיר השירים הינו קודש קודשים. אך מקור נוסף פחות ידוע הוא הגמרא במסכת שבועות ובצורה דומה גם במדרש לקח טוב ובפסק הרמב"ם. " כל שלמה האמור בשיר השירים קדש והרי הוא כשאר הכנויים, חוץ מזה 'האלף לך שלמה'". (רמבם)

אם כן משמעות השם שלמה המופיעה במגילת שיר השירים הינה כינוי לקב"ה חוץ ממקור אחד בסוף המגילה.

השם שלמה מופיע במגילה יחסית מספר קטן של פעמים בסך הכל 7 פעמים בשלשה מקבצים.

המקבץ הראשון הינו בפתיחת המגילה בפרק א:

שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן. לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ, עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן, מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ. שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלָםִ, כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה (שיר השירים א)

בחלק זה הפסוק הראשון הינו הפתיחה למגילה שלא רק נאמרה על ידי שלמה המלך אלא מהווה פתיחה ליחסים בין הקב"ה העלם לבין כנסת ישראל בכינוייה השונים במגילה ובפסוק הראשון זה הוא גם השיר לאשר לקב"ה לא דיברי הקב"ה אלא הקב"ה כמושא אהבה מושא השיר.

יריעות שלמה הינו כינוני ליריעות נקיות – כעצם השמים לטוהר. כנסת ישראל מבקשת מהעמים אל תראוני שאני במצב נחות פיזית ורוחנית וזה כי העולם ליכלך אותי המציאות גרמה לי להיות פחות טהורה אך במהותי אני נקיה טהורה וענווה מול דודי.

 

המקבץ השני נמצא בסוף פרק ג

הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ, מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת. אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, רְפִידָתוֹ זָהָב, מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָםִ. צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ.

 

פרק זה עוסק בפניית הרעיה לבנות ירושלים מעין פניה לכל העולם לאיתור הדוד. ההתייחסות כאן לשלמה הינו התייחסות מצמצמת – זה נכון שאני מחפשת את הדד את הקב"ה בכל העולם אבל אני באמת רוצה להיות עימו בפרטיות במקום וביחס המיועד בין דוד לרעיה בין הקב"ה לעמו

 

המקבץ האחרון נמצא בסוף המגילה בפרק ח

כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן, נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים אִישׁ יָבִא בְפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף. כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי, הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ. הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים,

 

על מקבץ זה אומרת הגמרא כי האלף לך שלמה הינו לשון חול לא שמו של הקב"ה

פירוש הפסוקים כי לשלמה היה כרם במקום בשם בעל המון, הכרם היתה פוריה ומוצלחת והניבה תנובה משמעותית למרות זאת אומרת הרעיה כי היא מוותרת על השכרת השדה לאחרים (האלף לך שלמה) תמורת היכולת להיות בעלת משמעות עצמית ללא תלות באחרים, להתלות בקב"ה ולא במלך (שלמה בלשון חול)

אם כן שרשרת השלמה ככינוי לקב"ה הינו המתח בין הרחבת הקהל לבין הנגיעה האישית האינטמית בין עם ישראל לברואו כאשר הרעיה בשיר השירים וגם גידי במציאות בוחרים באינטימיות הפרטית של דימוי רעיה לדודה ולא בקולות וצילצולים של חיבור לעמימים ולגורמים שאינם קשורים.

 

שבת הגדול

מועתק מדברי הרב חיים נבון

רבי דוד אבודרהם הציע הסבר מקורי, למה קוראים לשבת שלפני פסח "שבת הגדול": "לכך נקרא שבת הגדול, שהוא שבת ראשון שנכנסו למצוות". ילד יהודי הופך לגדול כאשר הוא מתחייב במצוות. כך גם עם ישראל הפך ל"גדול" כשהפך חייב במצוות. המצווה הראשונה שישראל קיימו מופיעה בפסוק בפרשת בא: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות י"ב, ג). באותה שנה י' בניסן חל בשבת - כמו בשנה הזו - כך שאת המצווה הראשונה קיימו בשבת, ובאותה שבת הפך עם ישראל לעם גדול ובוגר. מכאן: "שבת הגדול". 

דעת ורצון

יש מצבים שלאדם אין דעת בעבודת השם, אין את היכולת להבין את המציאות או את הניסיון בו הוא נמצא, אין לו דעת.

הרצון והביטוי הפיזי בתפילה הם המענה הקביעות של ביצוע ריטואלים של עבודת מעידים על מימוש של רצון פנימי הרצון קיים גם בבלי דעת. יש מקום לעבודה מתוך רצון ללא הבנה מתוך המחשבה שגם הדעת הסתלקה

מצה זו שאנו אוכלים

התורה מצווה על אכילת מצה כזיכרון ללחם שאכלו בני ישראל לאחר יציאת מצרים )שהרי לא הספיק בצקם להחמיץ) ואילו בתחילת ההגדה אנו קוראים למצה לחם עוני ( לחמאס עניה)

תשובה אחת היא הפירוש שזהו לחם שעונים עליו דברים הרבה

האבודרהם מביא שבעת השבי היו אוכלים לחם הדומה למצות שהוא עומד במעיים כלומר שזה האוכל שהיו אוכלים במצרים

ואולי ניתן ליישב מול הפסוק באמירה שרצו להכין לחם תופח ביציאת מצרים אך דרכו של עני שאין זמנו בידו וגם כאן כך

מתחיל בגנות

 בסדר ההגדה אנו נוהגים מתחיל בגנות ומסיים בשבח

יכולת ההסתכלות על מציאות שאין בה תקוה שלא ניראת כבעלת יכולת להשתפר

ואיפילו שהמסורת מראה שהפער הקיים

שהרי הפער הרוחני מתחיל כבר באברהם ובני ישראל היו משועבדים במצרים 210 שנים

כלומר גם המסורת המשפחתית הייתה במקום של חוסר יכולת להשתחרר 

מתוך חוסר התקווה וחוסר המוצא הוציא הקבה את ישראל לכדי מציאות חדשה

מציאות שאף לא יכלו לחלום עליה

ואולי ליל הסדר זו היכולת לחלום על מציאות שהיא הרבה מעבר לחלומות שלנו הלאומיים והאישיים

כח

 יש הבדל בין שבת לראש חודש

שבת היא סיכומו של השבוע כלומר ההשפעה שלה היא מכח ההכנה

ואלו ראש חודש נובע מהתחלה וכוחו נובע מהחשיבה ההכנה לחודש שניזון מכחו

חלבנה

חלבנה היא אחד מסממני הקטורת שריחה רע

הגמרא בתענית לומדת מכך שכל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית.

רש"י על פרשת השבוע אומר שלא יקל בעיננו והשפתי חכמים אומר כי העבודה שהחלבנה לא נמנתה בתחילה או בסוף אלא באמצע מעידה כי פושעי ישראל הם בתוך ישראל ואין לתת להם מקום מיוחד אלא כחלק מן העם

מדים ותחפושת

על פי דברים של הרב עופרן

כאשר אדם משנה לבושו מלבוש יום יום ללבוש ייצוגי, מדי צבא, חליפה ןעניבה, בגדי כהונה

יכול הוא להתייחס אליהם כתחפושת כמעטה חיצוני המאפשר לאני הפנימי לעשות כרצונו ואולי אף להתחבא מאחורי הכסות

או שהוא יכול להתחפש כמדים כבעל תפקיד כבעל דרישה 

הבגד עושה את האדם ומאפשר לו להכנס למצב נפשי מתאים

בגדי כהונה אמורים להיות בעמדת המדים אך לאורך הדורות נהפכו לעתים לתחפושת

אשרי אדם שיודע להתנתק מהעצמי ולהתחבר למדים בעת הצורך

בידול

כתב רבי אליהו בחור בהקדמת ספרו 'מתורגמן'. אמרו חז"ל, שלשה דברים לא שינו ישראל במצרים, שמותם ומלבושם ולשונם.

במדרשים )שיר השירים מופיעים פריטים נוספים(

מה מיוחדים בדברים אלו.

חוסר השינוי היא העמידה על החשיבה העצמית ולא להסחף אחר רוחות הזמן

שם - הוא המהות האישית, הופעת האדם במרחב הציבורי שמו מעיד עליו

מלבוש - הוא מותר האדם מן הבהמה הפרט הברור ביותר המאפשר לבדל אדם מן בהמה יצירת ערך לכל מין האדם ויצירת שיווין ביניהם

לשון הוא המייחד הראשון של קבוצה של עם

אם כן שמירת זהות אנושית, לאומית ואישית הם הבסיס לגאולה

בחירה

פורים הוא חג של היפוך בחירות

איך לבחור להתנהג בין האומות האם לאכול ממשתה המלך או להתנגד

האם לקבל את הטבות אשת המלך או לעמוד על הערכים

האם לשמור על שקט תעשייתי מול גורמים חזקים או לעמוד ולהגיד אמת אישית גם אם היא מסוכנת

יפה תלו בחזל במסכת מגילה את קבלת התורה מבחירה )קיימו וקיבלו) בחג הפורים

מרבית החגים הם השתלשלות חיצונית

ואילו חנוכה ופורים מורים על בחירה אנושית בקשה ותורתו

זה האתר אולי המסר לבחור בדבר הנכון

ניסים שבכל יום

בשם הרבה ממז'יבוז'

הקורא את המגילה למפרע לא היוצא - החושב כי המגילה מתארת אירועים ישנים היסטוריה ולא לומד לחייו לא כואב את כאבו של עם ישראל לא מתפלל לתשועת ישראל ולא פועל להצלחת ישראל

הרי זה לא יצא ידי חובת פורים

דברים שרואים משם

  וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא יהוה את ישראל ממצרים

המדרשים ובעקבותם רשי דנים על מה מעשה טוב שעשה הקבה לישראל שמע יתרו האם זה ניסי מצרים, עמלק ויציאת מצרים וכו

אבל אולי אפשר לומר רעיון אחר

יתרו שומע את מעשה האלוקים - מידת הדין, שומע את מעשה עמלק ומרה ואלי אף קריאת ים סוף שהחלה במעשה ישראל ושואל את עצמו מדוע מידת הדין מתוחה שהרי מידת הרחמים (ה') הוציא את עמו ממצרים

ואכן כשבע למשה , משה מתאר את כל הטובה בלשון רחבמים (ה') עד שרואה יתרו את דרך התנהלות משה והעם ומבין את הפער את התחות במנהיג בודד ושם הוא מיעץ את עצתו

אמונה

לאחר ניסי הים מעיד הכתוב

ויאמינו בה ובמשה עבדו

התרגומים מפרשים בדבר ה ובנביאות משה - לא אמונה במושג בלתי מוחש אלא בהשלכה המעשית של אותה אמונה

המלבים מפרש שאמונה ב.... היא האמונה במהות הדבר ולא כאמונה ל... שהיא בכוחו של

למי נועדו המכות

משה ואהרון בדבר ה עושים  במצרים אותות ומופתים אם מול פרעה ואם במכות.

חלק מן המופתים הם נסתרים ברד בתוך האש, דיוק של זמנים.

עבור מי היו המכות שהרי פרעה כבר השתכנע

דעה אחת אומרות עבור כל העולם

אבל דווקא הפסוקים המצמידים לכל הכרזה את ההשפעה על עם ישראל רומזים כי המכות בפועל היו עבור עם ישראל על מנת להרים את רוחם לחנכם בהכרה במציאות ה בעולם. אותם ניסים נסתרים הם הניסים הנמצאים בכל יום עמנו ורק דורשים מבט מתבונן

נביא

הפסוקנאומר ואהרוןנאחיך יהיה נביאך

מתרגם התרגם - מתורגמת וכן פירש רש"י

הנביא אינו העמוד בפני הקבה אלא המביא דברים אל העם

למען ענותו בסיבלותם

מפרש רש"י של מצרים

מעלה השפתיים חכמים את שאלתו של רש"י שהיה צריך לכתב למען ענותו בסבלתו אלא שסבלותם מתייחס למצרים

מרבית הפרשנים לא ענו על הנקודה

הרשר הירש מפרש למענן ענותו על ידי סבלתו.  סבל הוא משא על האדם שהאדם אמור להכיל למלא לא על מנת להציק אלא כחלק מחובה לגיטימית זה היה המצג החיצוני אך המצג האמנתי היה בכדי לענותו 

בך יברך ישראל

קיימים שני רצפי פסוקים של ברכת יעקב למנשה ואפרים בתחילה פסוקי המלאך הגואל בשיכול הידים ובהמשך לאחר שיוסף מנסה להחליף ידי אביו מופיע הפסוק ויברכם ביום ההוא , בך יברך ישראל וגומר

התקשו הפרשנים במשמעות הפסוק ובשם ישראל הנמצא בו ופרשו על פי המדרש שזו אמירת יעקב ליוסף שעם ישראל יתברך כיוסף באמצעות זרעו.

אבל אולי ניתן לומר פירוש אחר ויברכם ביום ההוא זו אמירת יוסף לבניו בך יברך ישראל בזה יתברך סבכם יעקב ישמך אלוקים כאפרים ומנשה זו סיכום ברכת יוסף שכאלה נכדים טובים מתברך האבא והסבא

גלגל סובב בעולם

יעקב שקיבל את ברכת יצחק על ידי גלגול המציאות מנסה לגלגל את ברכת בניו של יוסף על ידי מתן הברכה לבן הראוי