כבוד לאחר

בתחילת הפרשה מצווה משה על הקורבנות לחנוכת המשכן ובני ישראל והכהנים מביאים את הדבר:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְהוָה.

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה.

וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְהוָה וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם יְהוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם.

וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהוָה.

בהמשך מצווה משה על אהרון להקריב:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.

וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ.

וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ. וגומר

אך בין שני חלקים אלו מופיע פסוק מוקשה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהוָה.

השאלה המרכזית היא מה הדבר אשר ציווה ה'

רשי מפרש כי מדובר בקורבן שהוזכר מראש 

ה"תורת כהנים" ואחריו הרמבן אור החיים הרשר ועוד תולים את הדבר בעבודה רוחנית אישית של האדם כלומר הקרבן כמסמל את הקרבת הבהמיות ואותה מצווה משה ללמוד

אבל אולי ניתן לומר דבר אחר , המציאות הינה יום השמיני למילואים, עד כה משה שימש בתפקיד הכהן ועתה הוא נידרש לפנות את תפקידו וכך אכן מופיע בפסוק הבא "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ" משה מצווה את אהרון להוביל את עבודת ה' ואולי "זה הדבר" ההליכה אחורה של משה ההכנעות המלאה לדבר ה', מתן המקום לאחר להוביל היא הדבר המביא לידי גילוי שכינה.

יראת הרוממות

לפני קריאת ים סוף מתאר הפסוק ומצרים רואים אחרי בנ"י, ויראו בני ישראל ויצעקו אל ה'.

הפרוש הרגיל הוא כי הצעקה היא מפני המצרים מפרש השפת אמת כי בני צעקו עקה היראה, עקב ההבנה כי הם יראים מאדם וצעקו אל הקבה שיראו מפניו ולא מאדם.

כיום צאתך מארץ מצרים

אנונבהגדה שכל אדם חייב לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים

מחדד הרב קרליבך כאילו היום יצא ממצרים אין חשיבות למהנעשית אתמול או מה תעשה מחר היום זיכה אותך הקבה לצאת ממצרים, כמצבך היום

אדם צריך להבין כי הרגע הוא שחשוב ולא המטעניםמוהאילוצים שנושא על גבו

רכוש גדול

ביציאת מצרים מוזכר בי בני ישראל יצאו ברכוש גדול, וכן בהבטחת הקבה לאברהם על יציאת מצרים. השאלה היא מה הקשר בין יציאת מצרים לרכוש, ולמה יש לקשור בינהם.

המשמעות המעשית של עבדות היא חוסר הבעלות על רכוש, והרכוש הבסיסי ביותר הוא זמנו  המשמעות המעשית של בעלות היא היכולת להוציא משאב (גם זמן של אדם). הוצאת משאבים מביעה ערכים, האדם מחליט על מה להוציא את כספו וכך מביעה את ערכיו-דוגמא לכך היא חיוב ארבע כוסות בליל הסדר שאפילו מוכר חפציו כלומר מממש משאבים כדי לממש ערכים

אם כן הבטחת הרכוש אינה תגמול חומרי אלא היא כלי בידדיו של בעל החרות לממש את ערכיו