תלונות

בפרשה מופיעה פרשת המתאוננים
בעיון בפסוקים עולים מספר קשיים נאמר על בני ישראל שהם כמתאוננים רע באזי ה. למה הכ לפני המילה מתאוננים,? מה זה בכלל להתאונן ולמה באזי ה
הספורנו מפרש כי לבני ישראל היה קשה מטורח הדרך הם סוג של קיטרו לא שבאמת היה קשה אלא שרצו לקטר ולכן אין כאן תלונה אמיתית ואין כאן מעשה רע אלא שיחות אמירות וחויה שדורשת מבני ישראל לראות את הטוב

הרשר מפרש בצורה שונה לחלוטין. הפרשיות האחרונות עוסקות בהעמקת הקשר בין ישראל לקבה בהסדרת תנועת ישראל במדבר ובתחילת כניסת ישראל למערכת מוסדרת בקשר עם הקבה ובני ישראל מבינים את הקשר עם הקבה כמגביל כהורג את התחושה הטיבעית ולכן הם כמתאבלים על התחושה הטיביעית אין כאן מעשה אלא תחושה ולכן היא באזניים. לפי הרשר קוראת לנו הפרשה להבנה עמוקה יותר של הקשר עם התורה של התבגרות החיים הטבעיים והכוונת לחיים של תורה

לנצח

המושג נצחון נתפס אצלינו כהשפעה סופית של צד אחד על צד אחר. אך דוד המלך בתהילים מתייחס למושג למנמח כמוביל מקהלה למנצח על אילת השחר ועוד מקהלה או תזמורת היא הרמוניה חיבור של קולות ולא שליטה של אחד המנצח הוא הנותן לכל כח את המקום הראוי לו את החלק הראוי לו

לזהות את החסד

תהילים קז נקרא הלל הגדול כבסיס לכל ההודאות שצריך האדם להודות לאלוקיו
ישנו שינוי בדרך ההודאה במזמור.
המזמור פותח בפסוק הודו לה כי טוב כי לעולם חסדו
ואילו עבור כל חייב הודאה אומר דוד המלך יודו לה חסדו וניפלאותיו לבני אדם
וניראה כי יש לפרש הפסוק הראשון הינו פסוק פותח הקורא לכולם להודות לה על מה מודים לה'? על כי מהותו היא טוב רצונו להיטיב לעולם וכיצד מתבטאת הטבה זו על ידי מתן חסד. דבר שאין אדם ראוי לו
בהמשך כל חייב בהודאה מכיר כי הקבה הצילו מעבר לחובתו ואכן מודה הוא לקבה על חסדו ועל השינוי שעשה על מנת להצילו על הניפלאות. כלומר היכולת של האדם להכיר בטובו של הקבה תלויה ביכולת להכיר את חסדו של הקבה לזהות את ההמציאות ואת הנס הנמצא בה הנובע מחסדו של הקבה.
וכך אכן מסיים דוד המלך בפסוק האחרון מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה. תפקיד החכם הוא לזהות ולהבין את הנס הגדול שעושה עימו הקבה ומרעיף עליו חסד והכרה זו נעשית על ידי הודאה.