ירושת הארץ

בפרשה מובאת החובה לישוב ארץ ישראל וגירוש העמים ועבודות זרות אשר בה
אם נדייק בפסוקים ניראה שבתחילה קיים ציווי על והורשתם את יושבי הארץ ואחר כך את העבודות הזרות אשר בה
ובפסוק הבא מוזכר והורשתם את הארץ והתנחלתם בה וגו ללא אזכור ליושבי הארץ
רשי והתרגום משווים בין הפסוקים ומיחסים את שניהם ליושבי הארץ
אולי ניתן ללמוד מדברי הרמבן ששני שלבים רשומים כאן מצד אחד ניצחון על יושבי הארץ מלשון לרשת אותם ואילו על מנת לקנות את הארץ על מנת שנרגיש שהארץ שלנו שנדע להריש אותה נידרש לשבת בה
אמור מעתה ישנם שני שלבים סילוק המחזיק הנוכחי אינו נותן מעמד לסלק רק הפעולה של לשבת בארץ היא המקנה את הזכות והמעמד

תרבות

המופע היחיד של המושג תרבות מופיע בפרשתינו
הרשר הירש מחבר את המושג תרבות למושג פרו ורבו בספר בראשית ומחדד שחובת האדם אינה רק התרבות פיזית אלא חובת האדם היא לגדל את ילדו בדומה עליו אמור מעתה פרו הינה הלידה הפיזית ורבו הינה הלידה והגידול המוסרי לערכים שעליהם מגדל האב והאם זו היא תרבות שהיא גם התרבות

ושם בת אשר סרח

במרכז פרשת השבוע מופיעה מניית השבטים למשפחות ומופיע שם פסוק מעט תמוהה ושם בת אשר סרח. מי היא בת אשר? מה פירוש הלשון המוזרה ועוד
ברובד הפשט מונים הפרשנים את בת אשר כיורדות מצרים ולכן יחד לה הכתוב מקום. ישנה מחלוקת האם היא בתו של אשר או בת אשתו. ישנם פרשנים שגורסים שלבני יעקב לא היו בנות ולכן נתייחדה שהיא בת אשר ושמה סרח
המדרש תולה בסרח רבות ומקשר אותה כי היא גילתה ליעקב כי יוסף עודנו חי. עם בא משה ואהרון היא זו שאישרה כי הם אכן הגואלים על סמך המסורת שניתנה לה מיעקב. ביציאת מצרים היא זו שגילתה למשה את מקום ארונו של יוסף היא מעידה בגמרא על מהות נס קריאת ים סוף ומופיעה גם בהקשרים של דוד ושבע בן בכירי
נראה כי המדרש נטה להשליך את סרח כעוזרת למנהיג כמגלה סודות הניצרכים
על סופה של סרח מופיע במסכת כלה כי נכנסה עוד בחייה לגן עדן

בין מנהיגות לעם

תחילת הפרשה מאופיינת במתח. מתואר בלק ללא מלוכה ותואר.  עם מפחד הפונה לעזרה חיצונית למדין ורק בסוף מתואר ההקשר כי בלק הוא מלך מואב
אולי ניתן לומר כי היוזם האמיתי למתח מול ישראל הוא מואב כעם וכשראה בלק את המתח בעם כדי להרגיע את העם עשה מעשה ופנה לבלעם
מתח דומה אנו מכירים גם בחטא המרגלים שהיוזמה למעשה הייתה של העם
בשני המקרים המנהיג נכווה מהכנעות לרצון העם

מנהיגות והובלה

בפרשת השבוע מסופר על חטא מי מריבה ועל עונשם של משה וארון שלא להכניס את ישראל לארץ
על פי הגישה הפרשנים. שדברים שאינם כתובים בתורה. התורה לא מקנה להם חשיבות אין מה להעמיק במה היה חטאם של משה ואהרון
אך עדיין אנו צריכים להעמיק בדבריו של הקבה
הקבה מתאר את טעמו יען לא האמנתם בי להקדישיני לעיני בני ישראל  חטאם של משה ואהרון לא נגע לפעולת מול עצמם אלא נגע בדרך הנהגת את הציבור היכולת להעלות את הציבור תלויה באמונת המנהיג פער זה הוא הגורם לחוסר היכולת להכניס את בני ישראל לארץ. לא חוסר היכולת האישי להכנס לארץ אלא את היכולת להנהיג בכניסה לארץ

החטא וענשו

על פי דברים של ראש הישיבה התיכונית בצפת
אנו יודעים כי מידותו של הקבה מדויקות כחוט השערה
ועונש שנתן הקבה הרי הוא מדויק מול החטא לדוגמא בחטא המרגלים שהרגישו שלא יכולים להכנס לארץ אכן מתו במדבר
על פי ניתוח זה יש להבין מה היה חטאו של קורח שהעונש היה פתיחת פי הארץ
ואולי ניתן לומר כי הדבר המאפיין את האדם המקנא הוא כי אינו שלם בשום מקום ותמיד רוצה את האחר אין לו מקום שלם בעולם ואכן עונשו היה שאין לו מקום על פני האדמה